במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה קשר בין טיפול חליפי בטסטוסטרון בגברים מבוגרים ובין שינוי ממוצע קטן יותר בצריכת החמצן המקסימאלית עם הגיל.
מטרת המחקר הייתה לקבוע את ההשפעות של תוספי טסטוסטרון על צריכת החמצן המקסימאלית במהלך מבחן מאמץ הדרגתי. מחקר Testosterone’s Effects on Atherosclerosis Progression in Aging Male הינו מחקר אקראי, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו, שכלל גברים בריאים בגילאי 60 שנים ומעלה, עם רמות טסטוסטרון בטווח 100-400 ננוגרם/ד”ל (3.5-13.9 ננומול/ליטר) או טסטוסטרון חופשי של פחות מ-50 פיקוגרם/מ”ל (174 פיקומולר/ליטר).
המשתתפים במחקר חולקו באקראי לג’ל טסטוסטרון 1% שתוקן להשגת רמות טסטוסטרון בדם בטווח 500-950 ננוגרם/ד”ל, או לפלסבו אשר נמרח כל יום במהלך שלוש שנים. התוצא העיקרי של המחקר היה השינוי בצריכת החמצן המקסימאלית.
צריכת החמצן המקסימאלית הממוצעת עמדה על 24.2 ועל 23.6 מ”ל/ק”ג/דקה בקבוצת הטיפול בטסטוסטרון ובקבוצת הפלסבו, בהתאמה. צריכת החמצן המקסימאלית לא השתנתה משמעותית בקבוצת המטופלים בטסטוסטרון, אך ירדה משמעותית באלו בקבוצת הפלסבו (ירידה ממוצעת לאורך שלוש שנים של 0.88 מ”ל/ק”ג/דקה); ההבדל בשינוי בצריכת החמצן המקסימאלית בין הקבוצות היה מובהק סטטיסטית (p=0.008). העליה של 1 גרם/ד”ל בריכוז המוגלובין נקשרה בקשר מובהק עם שינויים בצריכת חמצן מקסימאלית בקבוצת הגברים שטופלו בטסטוסטרון.
החוקרים מסכמים וכותבים כי בגברים שטופלו בטסטוסטרון תועד שינוי קטן יותר משמעותית בצריכת החמצן המקסימאלית עם הגיל, בהשוואה למטופלים בפלסבו, לצד עליה בריכוז המוגלובין. ההבדל בשינוי בצריכת החמצן המקסימאלית בין הקבוצות עשוי להעיד על צמצום ההידרדרות תלוית הגיל ביכולת הגופנית, אך דרושים מחקרים נוספים להערכת החשיבות הקלינית של ממצאים אלו.
J Clin Endocrinol Metab. 2018 May 25
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!