ממחקר חדש, שפורסם במהדורת נובמבר של Journal of the American Medical Association, עולה כי הטיפול האופטימאלי בסרטן ערמונית לאחר הוצאת רדיקלית של הערמונית נשאר לא ברור, למרות שנעשה שימוש אדג’ובנטי בטיפולי הקרנות בחולים אלה כבר יותר מ-40 שנה. רק היום, מחקר ארוך טווח ביטא את היתרונות והחסרונות של גישה טיפולית זו. המחקר מראה כי הוספת טיפולי הקרנות מורידה את הסיכון של הישנות המחלה, אך לא משפרת משמעותית את ההישרדות.
תוצאות המחקר מספקות הנחיות לרופאים ולחולים בעת שקילת האופציות לטיפול אדג’ונבטי כטיפול במחלה מתקדמת פתולוגית.
הסרטן כבר התפשט מחוץ לערמונית
במחקר השתתפו 425 גברים לחציון של 10.6 שנים. כל הנבדקים היו בעלי אבחנה של גידול בערמונית והם היו עתידים לעבור כריתה רדיקלית של הערמונית, שבמהלכה התברר כי הגידול התפשט מחוץ לערמונית. הדבר קרה ב-38% עד 52% מהנבדקים ולדברי החוקרים, פרופורציה זו לא השתנתה במהלך השנים האחרונות, למרות תזוזה של השלב הגידולי לשלבי גידול מוקדמים ולנפחים קטנים יותר.
הנבדקים חולקו רנדומאלית לקבל טיפולי הקרנות (214 נבדקים) או טיפול רגיל ומעקב (211 נבדקים). ההקרנות הועברו על ידי קרן חיצונית במינון של 60 עד 64 Gy ב-30 עד 32 מקטעים.
משתנה המחקר העיקרי היה הישרדות חופשייה מגרורות, וההבדל בין הקבוצות לא היה משמעותי. חציון ההערכות להישרדות ללא גרורות היו 14.7 שנים בקבוצת ההקרנות ו-13.2 שנים בקבוצת המעקב (P = .06).
זמני הישרדות ללא גרורות אלה היו הרבה יותר ארוכים בהשוואה למצופה בהתחלת המחקר (באוגוסט 1988), שאז חציון הישרדות ללא גרורות המצופה בקבוצת המעקב היה סביב 6 שנים. במחקר אירעו 35 מקרים של מחלה גרורתית בקבוצת המעקב ו-17 מקרים בקבוצת ההקרנות, גם שיעור זה היה גבוה יותר מהמצופה.
ירידה משמעותית בהישנות המחלה
טיפולי הקרנות הורידו משמעותית את הסיכון להישנות המחלה, שהוגדרה ככל עדות של מחלה מדידה או מחלה הניתנת להערכה, כגון לזיות בעצמות. בקבוצת ההקרנות, 84 מתוך 214 נבדקים (39.3%) חוו הישנות של המחלה בהשוואה ל-111 מתוך 211 נבדקים בקבוצת המעקב (52.6%) (P = .001). חציון ההערכות ללא הישנות היו 13.8 שנים ו-9.9 שנים עבור הקרנות ומעקב בהתאמה.
טיפולי הקרנות גם הורידו משמעותית את הסיכון לרילפס ביוכימי, שנמדדה על ידי רמות של PSA (prostate specific antigen). כמעט פי 2 נבדקים בקבוצת המעקב חוו רילפס ביוכימי (112 מתוך 175, 64%) בהשוואה לאלה בקבוצת ההקרנות (60 מתוך 172, 34.9%, P < .001 ). אך המשמעויות של אלה לא ידועות היות ויש כיום עימות זועם בנוגע לאם תגובת PSA לטיפול יכול לשמש כסרוגייט לתוצאות הקשורות למחלה. מחקר זה מדגים את החוסר עקביות הפוטנציאלית של רילפס PSA והישרדות ללא גרורות, עם ירידה משמעותית ברילפס, אך ללא קשר משמעותי בסיכון למחלה גרורתית.
במחקר לא הופיע אפקט משמעותי על ההישרדות הכללית. 71 מתוך 214 נבדקים (33.2%) בקבוצת ההקרנות מתו בהשוואה ל-83 מתוך 211 (39.3%) בקבוצת המעקב (P = .16). חציון ההישרדות היה 14.7 מול 13.8 שנים בהתאמה.
יותר סיבוכים קרו בקבוצת הנבדקים, שקיבלו הקרנות (51 מתוך 214, 23.8%) בהשוואה לאלה בקבוצת המעקב (25 מתוך 211, 11.9%, P = .002), כאשר כמעט מספר כפול של נבדקים הושפעו. הסיבוכים העיקריים, שהופיעו היו סיבוכים רקטליים, כגון פרוקטיטיס או דימום רקטלי, שקרה ב-3.3% מקבוצת ההקרנות ובאף אחד מקבוצת המעקב (P = .02 ), סטריקטורות בשופכה (17.8% מול 9.5%, P = .02) ואי שליטה מלאה על שלפוחית השתן (6.5% מול 2.8%, P = .11).
הנחיות לרופאים ולחולים
ממצאי המחקר מספקים הנחיות בנוגע לטיפולי הקרנות. טיעונים לטובת טיפולי הקרנות כוללים ירידה של בערך 50% בסיכון לרילפס PSA או הישנות המחלה ואולי ירידה לא משמעותית בסיכון להישרדות ללא גרורות. אך בקרב אלה המתנגדים לטיפולי הקרנות אדג’ונטים, קיימת העובדה, שלמחקר היו ממצאים שליליים (לא הייתה ירידה משמעותית במחלה גרורתית).
אפשרות אחת היא לדחות את טיפולי ההקרנות, כאשר הם לא יינתנו מיד לאחר הניתוח להוצאת הערמונית (תוך 10 ימים במחקר הנוכחי), אלא קודם לעקוב אחר חולים אלה ולהציע להם טיפולי הקרנות רק אם רמת PSA עולה. בגישה זו נעשה שימוש בקבוצת המעקב במחקר הנוכחי, היות ובסופו של דבר שליש מהם עברו טיפולי הקרנות. עם חסר בשיפור משמעותי סטטיסטית בהישרדות ללא גרורות ובהישרדות כללית בשתי קבוצות המחקר, ייתכן כי גישה זו היא האלטרנטיבה ההגיונית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!