ממחקר חדש, שפורסם במהדורת אוגוסט של Annals of Neurology, עולה כי אורך טלומר בתאים מונונוקלארים בדם הפריפרי מנבא תוצאות ותופעות קוגניטיביות ושיעור תמותה לאחר שבץ. אורך טלומר, שהוא קצר יותר מהאורך הנורמאלי, מצביע על סיכון גבוה לירידה קוגניטיבית, דמנציה ותמותה, בעוד שאורך טלומר ארוך משקף סיכון נמוך לירידה קוגניטיבית ולתמותה.
החוקרים לא מאמינים, שהשבץ עצמו משפיע על אורך הטלומר, אך אין להם מידע לאשר זאת. לדבריהם, לאנשים עם אורך טלומר קצר יש הגנה אנטי חימצונית רעה, ולכן הם יותר עתידים לסבול משבץ חמור ומהעקה החימצונית הנלווית אליו.
במחקר השתתפו 195 נבדקים. החוקרים עקבו אחריהם לתקופה של שנתיים לאחר הופעת השבץ ובדקו תפקוד קוגניטיבי והישרדות של 5 שנים לאחר השבץ. אורך הטלומר בדם הפריפרי נמדד בנקודת ההתחלה, שהייתה תוך 3 חודשים מהופעת השבץ, ושוב כשנתיים לאחר השבץ.
לאורך טלומר ארוך יותר בנקודת ההתחלה היה HR (hazard ratio) של 0.52 עבור תמותה ודמנציה. לנבדקים עם אורך טלומר מתחת לחציון היה סיכון לדמנציה לאחר שנתיים, שהיה גבוה כמעט פי 5 מנבדקים עם אורך טלומר שהיה מעל לחציון. הסיכון היחסי של הקודם לעומת האחרון היה 4.6. הסיכון לדמנציה לא הושפע משמעותית על ידי הגיל, הסיכון הקרדיווסקולרי או מצב האלל ApoE4.
דמנציה מתפתחת לאט לאחר שבץ במשך חודשים רבים. כך ששיפור ההגנה האנטי חימצונית לאחר שבץ יכולה לעזור, ואורך הטלומר יכול להיות מרקר לבדיקת הצלחת טיפול זה, אך לא ידוע הרבה על דינאמיקה של טלומר בפרטים שונים, לכן כרגע הדבר הוא בגדר השערה בלבד.
לדברי החוקרים, הם כרגע לומדים ביולוגיה מולקולרית בסיסית של אינטראקציות בין מרכיבים תאיים, בעיקר מיטוכונדריה, יצירת רדיקלים, רגולציה של אורך הטלומר והזדקנות התא.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!