ניתוח תוצאות שני מחקרים חדשים, שפורסמו במהדורת אפריל של Archives of General Psychiatry, מצא כי נשים ללא היסטוריה של דיכאון, נמצאות בסיכון גבוה לפתח סימפטומים דיכאוניים עם הכניסה לתקופה הפרי-מנופאוזלית.
למרות שהמעבר למנופאוזה נחשב לעיתים קרובות כתקופה עם סיכון גבוה לפיתוח סימפטומים דיכאוניים, טרם הוצגו עדויות מדעניות התומכות בקשר זה.
במחקר הראשון, בן שמונה שנים, השתתפו 231 נשים, שעמדו להיכנס למנופאוזה. לכל הנשים לא הייתה היסטוריה של דיכאון בעת ההרשמה למחקר. המחקר בדק גורמי סיכון למצב רוח דיכאוני. לצורת הערכת הסימפטומים הדיכאוניים במהלך המעקב, החוקרים השתמשו בסקלת CED-D (The Center for Epidemiological Studies of Depression).
הסיכון לניקוד גבוה בסקלת CED-D (לפחות 16) היה גדול פי 4.29 במהלך המעבר המנופאוזלי מאשר במהלך השלב הפרה-מנופאוזלי (p < 0.001). כמו כן, במעבר המנופאוזלי היה פי 2.5 יותר סיכון להיות מאובחן עם הפרעת דיכאון (p = 0.01).
אחרי תקנון לערפלנים כגון : עישון, BMI, מצב בריאותי ופקטורים נוספים, העלייה ברמות ההורמונים FSH (follicle-stimulating hormone), LH (luteinizing hormone) והעלייה בשונות של estradiol הייתה קשורה משמעותית עם ניקוד CED-D גבוה.
יש לערוך מחקר מעקב נוסף בכדי לקבוע את המידה, שמצבי הרוח הדיכאוניים מוגבלים לתקופה הפרי-מנופאוזלית, וכדי לקבוע אם גורמי הסיכון המזוהים קשורים עם דיכאון יותר מתמשך.
במחקר השני השתתפו 460 שנים בגילאים 36-45 ללא היסטוריה של דיכאון. המחקר בדק את השפעת המעבר המנופאוזלי על סימפטומים דיכאוניים. במהלך מעקב של יותר מ-3 שנים, 134 נשים נשארו פרה-מנופאוזליות והשאר נכנסו למנופאוזה.
קבוצת המנופאוזה היו בסיכון גבוה פי 2 לחוות סימפטומים דיכאוניים משמעותיים יותר מקבוצת הפרה-מנופאוזה. סיכון גבוה יותר במעט דווח בקרב נשים מנופאוזליות, שדיווחו על סימפטומים וזו-מוטורים.
לדברי החוקרים, למרות העובדה, שרוב הנשים לא נוטות לפתח דיכאון במהלך התקופה המנופאוזלית, מחקר זה מציע, שביחס לנשים שנשארו פרה-מנופאוזליות (באותו גיל), לנשים, שהתחילו מעבר למנופאוזה, היה סיכון גבוה יותר לפתח דיכאון ראשון בהעדר היסטוריה רפואית של דיכאון.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!