ע”פ דיווח ב”הארץ” היום רה”מ שרון סבל מלבד מום הלב עליו דווח גם ממפרצת בדופן המחיצה בין פרוזדורי הלב (אנאוריזמה) ומדלף בחור שבין המחיצות. שני פגמים אלה מדווחים למעשה היום לראשונה בתקשורת, ויש לציין שלא התקבל אישור על כך מגורם מוסמך כלשהו.

מעבר לשאלת אמינות הדיווח לציבור, מעורר “הארץ” באמצעות ציטוט רופאים בכירים עלומי שם מהדסה, שוב,  גם כמה שאלות רפואיות: 

• מדוע נקבע הצינתור למועד כה מאוחר (למעלה משבועיים לאחר השבץ הראשון)  כשבינתיים נותר שרון חשוף לסיכון של קריש נוסף או דימום על רקע הטיפול בקלקסן (במיוחד על רקע הטיעון שסבל גם מעמילואיד אנגיופתי המעלה את הסיכון לדימום תוך מוחי תחת טיפול נוגד קרישה) ?


• מדוע לא נקבע חד משמעית שעליו להימצא בקרבת בית החולים למקרה של התפתחות סימפטומים של שבץ מוחי נוסף או שטף דם מוחי ?


• מדוע לא תודרכו מלוויו הקרובים לזיהוי של הסימפטומים הראשונים המחייבים הגעה מיידית לבית החולים ? (ע”פ הידוע חלף זמן רב יחסית מרגע שהחלו הסימפטומים של שרון ועד הגעת רופאו למקום והעברתו להדסה)

לכתבה המלאה בהארץ

הערת המערכת: אין ספק שיש מקום לקיום דיון והפקת לקחים באופן הטיפול ברה”מ, כמו בכל דיון מקרה של כל חולה שהסתבך או החלים, וכפי שאכן נעשה במרבית המקרים והמחלקות בארץ. לדיון ולמסקנותיו יכולות להיות משמעות וחשיבות מקצועית רבה בודאי למומחים, אך גם לרופאי הקהילה ואפילו הקהל הרחב. היום אמר פרופ’ צבעוני, יו”ר האיגוד הקרדיולוגי בראיון ליעל דן מגל”צ, שיש דיווחים על כך שמטופלים שקיבלו טיפול נוגד קרישה החליטו על דעת עצמם, בגלל הדיווחים בתקשורת על כך שהקלקסן גרם לשטף הדם התוך מוחי של שרון, להפסיק טיפול. הוא התריע מפני תופעה זו וקרא לציבור להתמיד בטיפול ובודאי שלא להפסיק טיפול מבלי להתייעץ עם הרופא המטפל.

בכלל, בימים האחרונים נראה שהרפואה נמצאת תחת “התקפה” תקשורתית. בערוץ 2 , במסגרת סדרת התחקירים של דנה וייס , “אנטי-אנטיביוטיקה” הוצג ציבור הרופאים באור מאוד לא חיובי באשר למתן מרשמי אנטיביוטיקה ללא סיבה, ובערוץ 1 עסק “מבט שני” במכון לרפואה משפטית והעלה שאלות מאוד קשות באשר להתנהלות המכון ומנהלו.

מגמה זו, בין אם ציבור הרופאים “אוהב” אותה או לא, היא כנראה בגדר עובדה שיש לקבל. נראה שכשם שכמעט כל אחד רואה עצמו מומחה לכלכלה, ספורט, פוליטיקה וביטחון – הטאבו שאולי היה קיים במידה מסויימת בעבר על שאלות רפואיות ובריאותיות – לא קיים יותר. זה עושה אולי את החיים לרופאים לקצת יותר קשים, אבל אולי כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה: מטופל מעורב יותר,  הדורש הסבר מלא על מחלתו, אופן הטיפול, הסיכונים והסיכויים עשוי להיות מטופל “טוב” יותר מבחינת ההיענות לטיפול התרופתי/רפואי  ולהמלצות לשינוי באורח חיים. אם נחזור לשרון, איננו יודעים אם קיבל והפנים לעומק את כל המידע בנוגע למימצאים ולסיכונים שהיו כרוכים במצבו…ואולי אם הוא עצמו, משפחתו וסביבתו היו מודעים לרמת הסיכון שבה היה מצוי לאחר השבץ הראשון, אולי היה נוהג אחרת, לפחות במה שקשור להימצאות בקרבת “הדסה” ואולי התגובה לסימפטומים הראשונים הייתה מהירה והחלטית יותר…