מחקרים רבים טענו שטיפול בליתיום מפחית את הסיכון להתאבדות במטופלים עם הפרעה בי-פולרית, אך אף ממחקר לא בחן את הסיכון להתאבדות בזמן טיפול ב-divalproex, התרופה הנרשמת ביותר בארצות הברית לטיפול בהפרעה בי-פולרית.
מטרת מחקר זה הייתה להשוות את הסיכון לניסיונות אובדניים ולמוות כתוצאה מהם תחת טיפול בליתיום בהשוואה לטיפול ב-divalproex.
במחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה נכללו מעל 20,000 מבוטחי בריאות בגיל 14 ויותר שאובחנו עם מחלה בי-פולרית וקבלו לפחות מרשם אחד לליתיום, divalproex או carbamazepine בין השנים 1994 ל-2001.
התוצאות העיקריות שנבחנו היו ניסיונות התאבדות, שתועדו במכתבי שחרור מבית החולים או בקבלה לחדר המיון; או מוות כתוצאה מהתאבדות, כפי שתועד בתעודת הפטירה..
מתוצאות המחקר עולה כי שיעור ההתאבדויות היה גבוה יותר בזמן טיפול ב- divalproex בהשוואה לליתיום. לאחר התאמת התוצאות לפי גיל, מין, ביטוח הבריאות, שנת אבחון, מחלות פסיכיאטריות וגופניות אחרות ושימוש בתרופות פסיכיאטריות נוספות במקביל, הסיכון למוות בהתאבדות היה גבוה פי 2.7 בזמן טיפול ב- divalproex בהשוואה לטיפול בליתיום. כמו כן הסיכון לניסיונות התאבדות שלא הסתיימו במוות היה גבוה פי 1.8 בקבוצה שטופלה ב-divalproex. טיפול בקרבמזפין היה קשור בסיכון דומה לזה שנמצא תחת טיפול ב-divalproex.
החוקרים מסכמים כי תוצאות מחקרם מעידות על יתרון בטיפול בליתיום בהשוואה ל- divalproex בהקטנת הסיכון להתאבדות..
על אף המגבלות הברורות של מחקר מסוג זה, יש חשיבות לתוצאות המחקר, שמצטרפות לממצאים ממחקרים קודמים, בעיקר לאור השימוש ההולך ופוחת בליתיום במחלה בי-פולרית בארצות-הברית, בעיקר בקרב פסיכיאטרים חדשים.
למתמחים רבים בפסיכיאטריה יש ניסיון מועט במתן ליתיום, מצב המשקף את הדגש על תרופות חדשות בתוכניות ההכשרה שממומנות על ידי תעשיית התרופות.
אם לליתיום יש אכן השפעה המונעת התאבדות, שאינה קיימת בתרופות אחרות, הרי שעל דפוס מתן המרשמים להשתנות. לכל הפחות, שימוש בליתיום כטיפול להפרעה בי-פולרית חייב להיות חלק חיוני בהכשרה הפסיכיאטרית.
Suicide Risk in Bipolar Disorder During Treatment With Lithium and Divalproex , Frederick K. Goodwin, JAMA. 2003;290:1467-1473. למאמר
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!