הנחה מקובלת היום על רופאים רבים ביחידות לטיפול נמרץ, כי לביצוע טרכיאוסטומיה יתרון בהפחתת הדרישה לסדציה לעומת חולים המונשמים באמצעות טובוס.

וילו וחב’ בדקו באופן רטרוספקטיבי שימוש במורפין מידזולם ופרופופול ב117 חולים לפני ואחרי טרכיאוסטומיה. החוקרים בדקו את המינון היומי מחולק במינון היומי הממוצע כפי שחושב בשבוע לפני ובשבוע לאחר הפרוצדורה וכך קבלו מדד כמותי.

תוצאות הבדיקה העלו כי בהשוואה שבועית  עבור מורפין מידזולם ופרופול היה הבדל משמעותי לטובת ירידה במינון:

1.07 ± 0.93 VS 0.30 ± 0.65 (p < 0.01)-morphin

0.84 ± 1.03 VS 0.11 ± 0.46 (p < 0.01) –midazolam

0.62 ± 1.05 VS 0.15 ± 0.45 (p < 0.01)- propofol.

חישוב דומה שנעשה עבור 2 ימים לפני ואחרי ביצוע הפרוצדורה לא הוכיח הבדל משמעותי. ניתוח פרטני של כמויות מתן הסדציה העלה כי הירידה המשמעותית בסדציה בוצעה דווקא לפני הפרוצדורה וכמעט שלא לאחריה. משך הזמן לטרכיאוסטומיה כמעט ולא השפיע על כמות המתן, כמו גם סוג החולים.

מסקנת החוקרים הייתה כי לביצוע טרכיאוסטומיה עצמה כמעט ולא הייתה השפעה על הורדת מינון סדציה.

הערת העורך: באמונה הרווחת בציבור המטפלים היא כי לביצוע טרכיאוסטומיה יתרון בהפחתת הדרישה לסדציה לעומת חולים המונשמים באמצעות טובוס. הדבר מבוסס בעיקר על רושם קליני. מחקר זה מצביע על כך כי רושם זה עשוי להיות מוטה מנטיית רופאים לעכב הורדת סדציה עד לביצוע הפרוצדורה ולא להגיב למצב החולה.

Denise P Veelo, Dave A Dongelmans, Jan M Binnekade, Johanna C Korevaar, Margreeth B Vroom, Marcus J SchultzCritical Care 2006, 10:R99 (10 July 2006)