מאז הדיווח הראשון על השתלת קרנית מוצלחת באדם על ידי Eduard Zirm לפני מאה שנים, דחיה אימונית של השתל נשארה הסיבה הראשית לכשלון השתלת קרנית. מנגנונים אימוניים שונים גורמים ל- allosensitization של האבר המושתל במקרים של כליה או כבד. במקרה של אלוסנסיטיזציה ישירה, תאים דנדריטיים שמקורם בדונור – passenger leukocytes, מגרים באופן ישיר תאי T של המושתל. חושבים שלתהליך זה יש תפקיד בדחיה שמתחילה מוקדם. זאת בניגוד לאלוסנסיטיזציה עקיפה, בה תאים דנדריטיים של המושתל מבצעים פגוציטוזה של אנטיגנים חלבוניים של הדונור ומציגים אותם על שטח פני התאים הבולעים. בעבר חשבו שרק אלוסנסיטיזציה עקיפה מתרחשת במקרה של קרנית מושתלת. לאחרונה הראו שיתכן שגם לאלוסנסיטיזציה ישירה יש תפקיד בדחית שתל קרנית.

הקרנית מציגה מספר נמוך של תאים דנדריטיים במרכז ובהקף. תאים דנדריטיים של הדונור נמצאו בבלוטות הלימפה של אותו הצד ואף בטחול של המושתל מספר שעות לאחר השתלת קרנית בעכברים.

אכסון הקרנית גורם לנדידה של תאים דנדריטיים מהקרנית למדיה בה נשמרת הרקמה. לאחר אכסון של שבעה ימים הקרנית כמעט ריקה לחלוטין מ- class II positive dendritic cells, ללא תלות במהות חומר האכסון או טמפרטורת האכסון.

ההשפעה של משך אכסון רקמת הקרנית לפני ההשתלה על מידת דחית הקרנית לא נבדקה עד לעבודה הנוכחית. שתי עבודות שפורסמו בעבר ציינו שלמשך האכסון של הקרנית לא היתה השפעה משמעותית על דחיית הקרנית אך בדיווחים אלה לא צוין משך זמן האכסון וכיצד הגיעו למסקנה זו.

היות ולתאים הדנדריטיים של הקרנית יכול להיות תפקיד חשוב באלוסנסיטיזציה, הרי שלהשתלת רקמת קרנית בעלת פחות תאים דנדריטיים יכולה להיות השפעה חיובית בהפחתת דחיית השתל. כדי לבדוק הנחה זו בוצע מחקר רטרוספקטיבי, בו נבדקה השפעת משך אכסון רקמת הקרנית המיועדת להשתלה על מידת התפתחות דחיה אימונית של שתל הקרנית בחולים בסיכון גבוה ובחולים בסיכון נמוך. (2)

המחקר היה קליני, רטרוספקטיבי, השוואתי וללא רנדומיזציה והוא בוצע באוסטריה במחלקת העיניים של  Karl-Franzens University Medical School, Graz.  במחקר השתתפו 193 חולים שעברו 210 השתלות קרנית. הם חולקו לקבוצות של סיכון גבוה וסיכון נמוך לדחיית שתל לפי הנאווסקולריזציה בקרנית של המושתל ומספר השתלות הקרנית שבוצעו בעבר באותה עין.

בוצעה הערכה של הנתונים שנאספו על 3 קבוצות: הקבוצה הראשונה עברה ניתוח השתלת קרנית עם שתל טרי שלא נשמר ב- culture medium. הקבוצה השניה היתה של חולים בהם נעשה שימוש בשתל קרנית שנשמר פחות מ- 12 יום ב-  minimum essential medium – MEM ב- 37 מעלות צלסיוס. הקבוצה השלישית היתה של חולים בהם הושתלה קרנית שנשמרה ב- MEM למשך יותר משבוע. המושתלים נבדקו להתפתחות דחיה אימונית בהשוואה למשך שימור השתל לפני ביצוע ההשתלה. 

חושב הסיכון להתפתחות דחיה הפיכה או בלתי הפיכה בקרניות ששומרו למשך פרקי זמן שונים בחולים בסיכון גבוה ובחולים בסיכון נמוך.

בחולים בסיכון גבוה נמצאה הפחתה משמעותית בדחית השתל כאשר הרקמה נשמרה למשך 7 ימים או יותר לפני ביצוע ההשתלה בהשוואה לשתלי קרנית טריים. גם בחולים בסיכון נמוך השתלים שנשמרו למשך 7 ימים או יותר הראו נטיה להפחתת הדחיה אם כי ההבדל לא היה משמעותי.

המסקנה הייתה שדווקא שימור ממושך יותר של השתל לפני השימוש בו גרם להפחתת שכיחות היווצרות דחייה, במיוחד בחולים בסיכון גבוה.