חשיפה קצרת-טווח לזיהום אוויר שמקורו בכלי תחבורה מונעת את ההשפעה החיובית של הליכה על תפקוד הלב והריאות בחולים עם מחלת ריאות חסימתית-כרונית, מחלת לב איסכמית ואלו ללא מחלות לב-ריאה כרוניות. טיפול תרופתי עשוי להפחית את ההשפעות השליליות של זיהום אוויר בחולים עם מחלת לב איסכמית.
מטרת המחקר הייתה לבחון את ההשפעות על תגובת דרכי הנשימה ומערכת הלב וכלי דם להליכה ברחוב עמוס עם רמות זיהום גבוהות, בהשוואה לאלו שהלכו באזור בו אין תנועת כלי תחבורה עם רמות זיהום נמוכות יותר.
המחקר האקראי כלל גברים ונשים בגילאי 60 שנים ומעלה, עם הוכחה אנגיוגרפית למחלת לב איסכמית יציבה או מחלת ריאות חסימתית כרונית בשלב 2 לפי סיווג GOLD, אשר היו יציבים קלינית במשך לפחות שישה חודשים. עוד כללו החוקרים מתנדבים בריאים בגיל תואם. כל המשתתפים נמנעו מעישון במשך לפחות שנה אחת והטיפול התרופתי ניתן להם בהתאם להוראות הרופאים במהלך המחקר.
בתקופה שבין אוקטובר, 2012 ועד יוני 2014, סקרו החוקרים 135 משתתפים, מהם 40 מתנדבים בריאים, 40 חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית ו-39 חולים עם מחלת לב איסכמית. ריכוזי פחמן שחור, NO2, PM10 ו-PM2.5 וחלקיקים עדינים היו גבוהים יותר ברחוב אקוספורד, בהשוואה לפארק הייד. חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית, ללא תלות במצב מחלתם, דיווחו כי לאחר הליכה ברחוב אוקספורד, בהשוואה לפארק הייד, סבלו יותר משיעול (יחס סיכויים של 1.95), כיח (יחס סיכויים של 3.15), קוצר נשימה (יחס סיכויים של 1.86) וצפצופים (יחס סיכויים של 4.0).
הליכה בפארק הייד הובילה לעליה בתפקוד הריאתי ולירידה במהירות גל דופק ו-Augmentation Index עד 26 שעות לאחר ההליכה. מנגד, התגובות החיוביות הללו היו פחות בולטות לאחר הליכה ברחוב אוקספורד. במשתתפים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית, ירידה במדדי FEV1 ו-FVC, ועליה בתנגודת דרכי הנשימה לוו בעליה בחשיפה במהלך הליכה ל-NO2, חלקיקים עדינים ו-PM2.5, ועליה במהירות גל דופק.
לאור ממצאי המחקר, החוקרים קוראים לקבוע מדיניות שמטרתה לצמצם את רמות זיהום האוויר לאורך רחובות עמוסים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!