שביתת הרופאים אמנם הסתיימה עם חתימת הסכם השכר הקיבוצי ב 25 באוגוסט 2011 בין ההסתדרות הרפואית בישראל (הר”י) ומדינת ישראל, כאשר השושבינים הם קופות החולים ו”הדסה”. היתה זו שביתת הרופאים הארוכה ביותר שידעה המדינה מעולם. אולם תוצאותיה איכזבו לא מעט מרופאי המדינה. סקרים שונים בקרב רופאי ישראל הראו תמונה עגומה: פחות מ 4% (!) מהנשאלים (רובם רופאי בתי חולים) הביעו תמיכה בהסכם שנחתם אולם למעלה מ 60% סברו שיש לבטל את ההסכם שנחתם ולהצטרף למחאת המתמחים. לא קרה באף סקטור במגזר הציבורי שעם חתימה על הסכם שכר קיבוצי תהיה כזו אכזבה מההסכם.

קיים פער תהומי בין ראיית מנהיגי הר”י, אותו גוף פרופסיונלי שעומד בראש המערכת הרפואית בישראל, את הסכם השכר הקיבוצי שעליו חתמה הר”י והמדינה לבין קהל היעד הרופאים עצמם. אולם נשאלת השאלה כיצד יתכן שמנהיגי הרופאים סוברים שההסכם שנחתם טוב ואילו הרופאים סוברים ההיפך. חתימת הסכם השכר הקיבוצי הביא למשבר אי אמון בין הרופאים בשטח למנהיגים שלהם בהר”י. עד כדי כך, שמנהיגי הר”י נאלצו לעבור בבתי החולים ולהסביר לצאן מרעיתם את “ההישגים” של ההסכם הקיבוצי שחתמו עם המדינה. מנהיגי הר”י, מלווים ביועצים צעירים ומבטיחים מתחום הכלכלה, טרחו לפרט לרופאים בשטח סעיפים רבים ומגוונים כדי לשכנעם ב”הישגים” שהביאו במשא ומתן עם האוצר. אלא שהרופאים חברי הר”י טוענים ההיפך. הרופאים נוכחו לדעת, שרוב תוספות השכר ישולמו בעוד מספר שנים ולא מייד, ורובן לא לפני שנת 2013. יתר על כן, רוב התוספות תלויות בעצם הפעלת שעון הנוכחות. מרגע הפעלת שעון הנוכחות שמו לב הרופאים שממקצוע של שליחות הם הפכו למקצוע של קבלת שכר. זאת ועוד. בראיה רוחבית, בעוד גופים שונים במשק קיבלו תוספות משמעותיות לשכר (המורים, הרבנים, עובדי הנמלים ועוד), הרופאים, ש 10 שנים היו מנועים מכל שביתה (גזירה שלא נודעה בישראל לפני כן ולא קיימת בשום איגוד מקצועי במגזר הציבורי בישראל ובעולם) והיו צמאים לכל שקל תוספת למשכורת, נחלו אכזבה קשה לאור העובדה שלא יקבלו תוספות אלה מייד וגם שתוספת השכר שיקבלו הינה נמוכה בהרבה ממה שצפו ובהשוואה למגזרים אחרים שלא “הושתקו” 10 שנים כמו הרופאים. התחושה של אכזבה עלתה בכל מקום. ההתמרמרות והאכזבה הקשה החלו לבעבע אצל מרבית הרופאים. ההרגשה היתה קשה גם מעצם הידיעה שיש כאן “פיספוס” וב- 9 השנים הבאות לא ניתן לשבות כפי שחתמו בהסכם נוכחי, בדיוק כפי שחתמו בעבר.  התחושה של “חידלון” ו”אכזבה” גם נבעה מעצם העובדה שלכל אורך השביתה כ 6 חודשים הנהגת הר”י לא שיתפה את הרופאים בהחלטות המתגבשות ולא שאלה לדעתם. למרות קריאות חוזרות ונשנות של הרופאים בשטח להעלות את שכר היסוד שממנו נגזרים שאר מרכיבי השכר והפנסיה בחרו מנהיגי הר”י לחתום על הסכם שכר שבו סעיפים שונים ומשונים עם מרכיבי שכר שלא ניתן להבינם ע”י בני אנוש “פשוטים”. בהסכם נוספו סעיפים עם חלקי אחוזים שיתווספו לשכר הגלובלי של הרופאים במועדים שונים ובתנאים שונים.

הר”י הינו גוף פרופסיונלי ומנהיגיו אמורים לעסוק בשיפור תנאי העבודה ותנאי השכר של הרופאים. אלא שמנהיגי הר”י לקחו על עצמם הפעם גם את התפקיד של משרד הבריאות הישראלי תוך רצון עז לשפר את מצב הרפואה ב”פריפריה” תוך הבטחות לשיפור השכר למי שיחליט על מעבר מהמרכז למקומות רחוקים.  תפקיד זה של תכנון וקביעה של מדיניות בריאות שמור בד”כ לקובעי מדיניות הבריאות ומוטל על ממשלת ישראל ומשרד הבריאות ולא על הגוף הסקטוריאלי עצמו.

ההסכם הקיבוצי שנחתם ב 25 באוגוסט השנה גרם לתיסכול אדיר בעיקר בקרב רופאי בתי החולים. לאור האכזבה מההסכם ואי אמון במנהיגי הר”י, חלק מהרופאים והקימו את “אירגון רופאי בתי החולים” (“ארב”ל”) בתוך הר”י במטרה להאבק מתוך הר”י בהסכם שנחתם ולשפר עמדות. גם הרופאים המתמחים, המהווים את חוד החנית של רופאי בתי החולים, אלה שמבצעים את מרבית התורנויות בבתי החולים ומחזיקים את בתי החולים תרתי משמע לאחר שעות העבודה, בסופי שבוע ובחגים. צעירים אלה, שטרם צברו שנים במערכת בתי החולים לא יכלו עוד לשאת את ההשפלה שבתוצאות ההסכם שנחתם. גם כך שכרם נמוך ביותר והתוספת לשכרם שהושגה לאחר שביתת הרופאים אינה גבוהה. מכאן ועד להתפטרותם הדרך היתה קצרה מאוד. המתמחים עשו את אשר המומחים הבכירים שאפו לעשות אולם לא העזו משום שלהם יש הרבה יותר מה להפסיד אם אכן יתפטרו. הפנסיה של הרופאים המומחים חשובה ולא פחות חשוב מקום העסקתם.  בגילם המתקדם יותר לא קל למצוא מקום עבודה ועזיבתם את בתי החולים טרם עת היה פוגע בסיכוי לקבל פיצויים, שלא לדבר שמקום העבודה לא ישמר להם.  על כן המומחים הוותיקים הבכירים “נאלצו” לבלוע את מה שבישלו ראשי הר”י אולם הצעירים, שאצלם הדרך ארוכה, החליטו על ההתפטרות. המתמחים הוכיחו שצמד המילים “צדק חברתי” אינם סתם מילים, אלא מושג חוצה יבשות ומגזרים. דרישה לקבל משכורת הוגנת אינה גנאי יותר אלא הכרח קיומי.

השביתה הוכיחה שרופאים הם קודם כל בני אדם, אנשים ונשים שרוצים להביא משכורת הוגנת הביתה וזכותם להיות בחגים ובסופי שבוע עם משפחותיהם לא פחות מאשר מקצועות אחרים, ואם המקצוע אינו מאפשר, אז שיקבלו גמול כלכלי הוגן. כשראו המתמחים שהמדינה לא מוכנה לתגמל אותם בהתאם, תוך הסכמה של מנהיגי הר”י שותפי החתימה להסכם, הם הגיעו למסקנה שעדיף לעזוב את ההתמחות הטובענית בבתי החולים לטובת מקומות עבודה שידעו לתגמל אותם כראוי. אלא שהמדינה, דרך האוצר ומשרד הבריאות, ניסתה בדרכים שונות להשאירם במקומם ולא לאפשר להם לעזוב את מקומות העבודה. התפטרות ממקום העבודה היא זכות בסיסית של כל אדם באשר הוא. חופש העיסוק והמקצוע הינה זכות יסודית שלא ניתן לשלול מכל אדם. לצערנו המדינה ניסתה בכל כוחה לאחוז במתמחים ולמנוע עזיבתם את המערכת. היה מספיק זמן לשוחח עם המתמחים ולנסות להגיע להסכמים טובים יותר אולם במועד ההתפטרות העדיפו לפנות לבית הדין, וגם כשזה דחה את מכתבי הפיטורין שוב הגישו המתמחים מכתבי פיטורין והריטואל חזר על עצמו. במקום לשבת עם המתמחים ולגשר בין העמדות, העדיפו לדחות את המשא ומתן למועד הפיטורין. כשראו שהמתמחים נחושים בדעתם, הסכים ראש הממשלה (שהוא גם שר הבריאות בפועל) לשוחח איתם. אולם אז ביקש ראש הממשלה לתת לו מספר ימים כדי שילמד את החומר. נשאלות מספר שאלות: האם לא היה מספיק זמן כדי ללמוד את החומר? האם יועצי ראש הממשלה אינם מכירים את החומר? האם זה עוד ניסיון למנוע מהמתמחים לעזוב את המערכת שאינה תומכת בהם כלכלית?

בצר להם פנו המתמחים לבית המשפט העליון שלראשונה לא שלל על הסף את חוקיות פתיחת הסכם השכר מאוגוסט 2011 ואף רמז על חוקיות ההתפטרות באם היא אינדיווידואלית ועימה רצון כנה לעשות כן, למורת רוחם של אנשי האוצר. בית המשפט העליון שלח את המתמחים להדבר עם ראשי האוצר ואף קצב להם זמן. וכאן, לצערי, אצה להם הדרך למתמחים והם לא הסכימו להמתין למועד הישיבה של בית המשפט העליון, אלא להתפטר מייד, תוך נטילת החוק לידיים והסתכנות בביזיון בית המשפט.

בין לבין החלו גם המומחים להירתם למאבק המתמחים והכריזו על איום בהתפטרות. מדובר במיטב המומחים, חלקם מנהלי מחלקות ובעלי וותק במערכת הביריאות הציבורית. זה החל בבי”ח רמב”ם ואיכילוב והמשיך בבית החולים מאיר ושיבא. בשלב זה המאבק עלה מדרגה כאשר משרד הבריאות יצא משלוותו ודרש פיטורים מידיים של 10 רופאים מומחים ברמב”ם שאיימו להתפטר וזימן את מנהל בית החולים לשימוע.

גם פעולה הירואית זו של המומחים, תוך נטילת סיכון אישי גדול, לא גרמה לראשי הר”י לקום ולהודות בטעות ההסכם ש”השיגו”. לכל אורך הדרך נוצר רושם שראשי הר”י נתנו יד אחת עם האוצר והנהלת משרד הבריאות נגד הרופאים בשטח. בעוד המערכת הרפואית הציבורית רועשת וגועשת ועל סף קריסה, בולטת שתיקת ראשי הר”י. זה המקום בו נבחרי הר”י היו אמורים להכריז על התפטרותם עד למציאת פתרון הולם והרגעת המערכת. כדור השלג שהחל עם חתימת ההסכם האומלל לא נצער אלא ממשיך ומתגלגל למורד הדרך כאשר בכירי האוצר ומשרד הבריאות רק מחממים את האוירה במקום לעצור וסוף סוף לצאת מהמנטרה ש”הסכמים לא פותחים”. זו בדיוק השעה שחייבים להתעשת ולפתוח את ההסכם האומלל שנחתם.

הפיתרון לכאוס שנוצר אינו רחוק ואינו על הירח. הוא כאן. קרוב לפתחו של משרד האוצר והבריאות. פתיחת ההסכם ורק החלטה שמישכו יהיה 3 שנים במקום 10 שנים יחזיר את השפיות למערכת. אם בית המשפט העליון לא יתפוס יוזמה ויחייב את האוצר ומשרד הבריאות לעשות כן, ואם ראשי האוצר לא יבינו בעצמם שזו הדרך ואין בלעדיה, הכאוס ימשך עוד זמן רב תוך ביזבוז כספים אדיר שעלותם כמו כל ההסכם עצמו. כל יום שחולף במערכת זו שהיא על סף תהום, כאשר ניתוחים נדחים והחולים סובלים, עולה הון עתק למשלם המיסים. האם לא הגיעה השעה שהשפיות תחזור? האם לא הגיע זמן לרדת מהעץ הגבוה ולפתוח מייד את ההסכם האמלל ולקצרו מ 9 שנים ל-3 שנים כפי שמקובל במגזרים אחרים?

במשרד בריאות “נורמלי”, המופקדים על המשרד, השר או ממלא מקומו ומנכ”ל המשרד היו צריכים להתייצב בראש העובדים (הרופאים) שלו ולהלחם עד חורמה בנערי האוצר. נוצר מצב פרדוקסאלי שבו ראשי מערכת הבריאות במקום לקום על רגליהם ולהגן בחירוף נפש על הרופאים ולדרוש פתיחת ההסכם שנחתם דווקא מעדיפים לתת יד עם נערי האוצר ולדכא כל רעיון של פתיחת ההסכם וקיצור זמנו. ובמקום להקדיש אנרגיה לפיתרון הולם לסיכסוך האומלל עם הרופאים (המתמחים והמומחים) מעדיפים ראשי האוצר והבריאות ביחד ולבד להתעסק באיומים והפחדות שמתאימים למשטרים אפלים ולא לדמוקרטיה במיטבה.

חייבים להבין שאם צד אחד להסכם אינו מרוצה ועקב כך גרם להתססת המערכת, אם לא יתקנו את העיוותים שבהסכם כעת, התיסכול והאכזבה ילכו ויעצימו תוך פגיעה באיכות הטיפול בחולים שבסופו ניתן לתרגם בהפסד כסף רב למערכת מעל ומעבר לשווי שהושג בהסכם האומלל.

חייבים לזכור גם שבמאבק זה זריקת אמירות מצד ראשי המדינה כגון הבאת רופאים מהודו או אישור העסקה של רופאים ישראלים שסיימו לימודים מעבר לים לא יפתור את המשבר. יש לזכור שרופאים מהודו או רופאים מהגולה אינם לרוב רופאים מומחים ואף לא מתמחים בעלי רמה רפואית גבוהה כמו בישראל. יתכן ובאזני הציבור נשמעים הרעיונות ראויים אולם אנו, אלה שבתוך המערכת הציבורית, יודעים שמדובר בפלסטר שרק יהרוס את הרפואה בישראל.

המתמחים הצעירים הם דור העתיד של הרפואה בישראל. מדובר במיטב בניה של מדינת ישראל. מדובר באנשים מבינים, בעלי משכל רב, רובם קצינים בצה”ל שתרמו רבות למדינה וממשיכים בנשיאת הנטל במילואים.  לא מדובר בשולי החברה. אלה שבידיהם אנו אמורים להפקיד את חיי כולנו בשנים שיבואו. אלה הרופאים שעדים היום לחוסר שוויון במערכות. אלה הרופאים שלא מפחדים לעזוב מערכת למען עתיד טוב יותר לילדיהם ולמשפחותיהם. אלה שרוצים לקבל תמורה לעמלם ללא מרכאות וללא כל בושה. אלה הם החיילים ששוכבים על הגדר לטובת כל הרופאים ומערכת הרפואה בישראל. עלינו ללמוד מההקרבה האישית של כל אחד ואחת מהם למען שיפור מעמד הרופא בישראל. הלוואי וימצא השכל הישר להחזיר אותם אלינו, אל המערכת הרפואית, אל הבית החם. אולם לא במילים בלבד, אלא בגמול כלכלי ראוי והוגן. ושוב- גמול כלכלי ראוי לרופא אינו יותר בושה. בושה היא למערכת שאינה מתגמלת כראוי את הרופאים.

ולקראת חג החנוכה הקרב אני תקווה שימצא השכל הישר לשנות את רוע הגזירה, לפתוח את הסכם השכר האומלל, לקצר את משך ההסכם, לבטל את שעון הנוכחות המוצע, להעלות את שכר השעה ושנזכה להרים ראש ולא להשפילו אל מול השכר הזעום.