מחקר חדש מעיד כי נראה ש”קפיצה” ברמות ה-PSA לאחר מתן הטיפול איננה מעידה כי החולה הישרדות ירידה של החולה, בהשוואה לחולים שבהם לא הופיעה קפיצה כזו.
החוקר הראשי, ד”ר Horwitz מסביר כי למרות שהתופעה תועדה ב-20% או יותר מהחולים שקיבלו הקרנות באמצעות קרן חיצונית או באמצעות שתלים היא איננה מאופינת היטב.
הוא מפרט כי התופעה הובחנה לראשונה כאשר 1-3 שנים לאחר מתן הטיפול הופיעה בגברים בעלי שתלים עליה ואז ירידה ברמות ה-PSA. לדבריו, לאחר הטיפול על רמות ה-PSA לרדת ולהישאר יציבות ולכן לראשונה חשבו כי התופעה מעידה על כשלון של הטיפול.
יתר על כן, אותה תופעה תועדה באותה תדירות בקרב חולים בסרטן הערמונית שקיבלו טיפול הקרנות ממקור חיצוני (EBRT). החוקר מציין כי מחקרים קודמים לא מצאו משמעות קלינית של התופעה בחולים, בהשוואה לחולים שבהם לא הופיעה “קפיצה” (NB) אך לא בוצע אף מחקר שבדק האם לתופעה השלכות ארוכות-טווח של הריפוי.
הוא מסביר כי במחקר זה נמצא הבדל בבקרב הביוכימית, אך לא היו לו השפעות הקשורות בכשלון קליני. בגברים שבהם התרחשה התופעה לא נמצאו גרורות מפושטות יותר או כשלון מקומי ושיעור התמותה בהם לא היה גבוה בהשוואה לחולים שבהם לא התרחשה “קפיצה” ברמות ה-PSA.
החוקרים ערכו אנליזת מידע שנאסף בתשעה מרכזים רפואיים בקרב 4,839 חולים הסובלים מסרטן ערמונית T1-T2 שטופלו באמצעות EBRT בלבד.
החולים קיבלו טיפול EBRT (במינון גבוה מ-60 Gy) ללא טיפול הורמונלי ובוצע אחריהם מעקבלאורך תקופה ממוצעת של 6.3 שנים. “קפיצה” ב-PSA הוגדרה למטרות המחקר כעליה בשיעור של 0.2ng/mL לפחות בהשוואה למדידת ה-PSA הקודמת, שלאחריה הופיעה ירידה. נקודות הסיום של המחקר היו כשל bNED (שסומן BF), כשל מרוחק (שסומן DF), כשל בעל גורם ספציפי (שסומן SCF) ושיעור ההשרדות הכללי (שסומן OS).
לצורך האנליזה מוינו החולים בתחילת הניסוי על-פי רמות ה-PSA, דרוג Gleason, שלב ה-T, גיל, מינון ה-EBRT, והשתייכות לקבוצת סיכון (סיכון נמוך: T1/2a, GS = 6 ו-PSA = 10 ng/mL; סיכון בינוני: T1/2a, GS = 7 ו-PSA = 10-20 ng/mL, או T2b/c, GS = 7 ו-PSA = 20 ng/mL; סיכון גבוה: GS = 8-10 או PSA > 20 ng/mL). אנליזת חד-משתנים, מרובת משתנים ואנליזת landmark בין חולי “קפיצה” ב-PSA ולחולי NB בוצעו בכל החולים שהשלימו מעקב בן 3 שנים לפחות ללא כשלון קליני או כשל bNED במהלך התקופה.
“קפיצה” אחת לפחות ב-PSA הופיעה ב-978 מהחולים. אנליזת חד-משתנים הראתה הבדלים משמעותיים בתוצאה ללא “קפיצה” בין החולים שבהם התרחשה התופעה לבין חולי NB בקרב 3 תת-קבוצות (השתייכות לקבוצת סיכון, רמות PSA לפני הטיפול וגיל הנבדק). כעבור 5 שנים נמצאה בקרב חולים שנמצאו בסיכון גבוה או חולים שבהם נמצאו רמות PSA גבוהות מ-20ng/mLסבירות של 67% ושל 63% בהתאמה לאי-התרחשות של התופעה בהשוואה לחולים שנמצאו בסיכון נמוך ולאלו שבהם נמצאו רמות PSA נמוכות מ-10ng/mL שבהם נמצאו סבירות של 76% (ערך P < .0001) ושל 78% (ערך P = .0008), בהתאמה. בחולים צעירים מגיל 70 שנים נמצאה סבירות של 72% לאי-התרחשות של התופעה, לעומת סבירות של 75% בקרב חולים מבוגרים יותר (P = .04).
השפעת ה”קפיצה” נמצאה משמעותית באנליזה מרובת המשתנים תוך ביקורת השפעת משתנים אחרים (HR, 1.67; P < .0001). לא נצפו הבדלים משמעותיים ב-DF, CSF או ב-OS, ולמרות שגובה הקפיצה הממוצע היה רב יותר בחולים שטופלו בפחות מ-70Gy (כ-0.8ng/mL) בהשוואה לחולים שטופלו ב-70Gy או יותר (0.7ng/mL), ממצא זה לא תורגם להבדלים משמעותיים ב-BF.
ד”ר Horwitz מסכם כי חשיבותם הקלינית של הממצאים עולה מכך שניתן להסביר לחולים שבהם מופיעה “קפיצה” כי אין לכך השפעות ארוכות טווח על ההישרדות או על הריפוי. הוא מוסיף כי לא בהרכח יש צורך במתן טיפול הורמונלי, שניתן לחולים לפני שהובנה משמעות התופעה וגרם לתופעות לוואי.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!