מאת ד”ר בן פודה שקד
ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון נובמבר של ירחון Diabetes Care עולה כי מבוגרים עם סוכרת מסוג 2 אשר סובלים מדיכאון מאג’ורי מצויים בסיכון מוגבר לסיבוכים מיקרווסקולאריים ומאקרווסקולאריים משמעותיים, ללא תלות בהרגלי הטיפול העצמי שלהם או במידת השליטה במחלתם.
החוקרים מסבירים כי מטה-אנליזה של 27 מחקרים הראתה קשר משמעותי בין דיכאון ובין מגוון רחב של סיבוכי סוכרת (לרבות נוירופתיה, רטינופתיה, נפרופתיה, סיבוכים מאקרווסקולאריים והפרעה בתפקוד המיני). המסקנות העולות ממחקרים פרטניים הינם מוגבלות בשל המדגם הקטן יחסית ובשל הכללת חולים בסוכרת מסוג 1 וסוכרת מסוג 2 גם יחד. לדבריהם, המגבלה העיקרית של מחקרים אלו הינו המבנה שלהם כמחקרי חתך. מחקרי חתך אינם מסוגלים לקבוע האם חולים אלו סובלים מדיכאון משום שיש להם סיבוכי סוכרת מגבילים ומטרידים, הם טוענים, או שמא דיכאון אשר עשוי להביא להופעת סיבוכים חמורים ומשמעותיים קלינית של מחלת הסוכרת.
במחקרם זה עשו החוקרים שימוש בעוקבה לונגיטודינלית של 4,623 מבוגרים עם סוכרת מסוג 2. בין השנים 2000 ו-2002, הנבדקים נתבקשו לתעד כל תסמיני דיכאון מינוריים ומאג’וריים באמצעות ה-Patient Health Questionnaire 9, המבוסס על קריטריונים של ה-DSM-IV. בנוסף, דווח במחקר על סיבוכי סוכרת קודמים מהם סבלו החולים.
לאחר חמש שנים, בין השנים 2005-2007, אספו החוקרים מידע אודות 3,922 מהחולים המקוריים (85.1%) ביחס להתפתחות של סיבוכים מתקדמים של סוכרת, הן מיקרווסקולאריים (כדוגמת עיוורון, מחלת כליות סופנית, כריתות ותמותה כתוצאה מאי ספיקת כליות) והן מאקרווסקולאריים (כגון אוטם לבבי, שבץ, פעולות קרדיווסקולאריות ותמותה). מידע זה נאסף באמצעות גיליונות רפואיים, ICD-IX ותעודות פטירה.
החוקרים מצאו כי חולים אשר דיווחו על תסמיני דיכאון מאג’ורי הראו סיכון מוגבר ב-36% לפתח סיבוכים מיקרווסקולאריים מתקדמים, וסיכון מוגבר ב-25% לפתח בעיות מאקרווסקולאריות משמעותיות, בהשוואה לאלו שלא דיווחו על תסמיני דיכאון כלל או דיווחו על תסמינים קלים בלבד. לאחר תקנון להבדלים בשליטה הגליקמית (לרבות היענות לטיפול ותזונה) והרגלי טיפול עצמי (כדוגמת פעילות גופנית, עישון וערכי HbA1C), הקשר בין דיכאון ובעיות מאקרווסקולאריות נחלש, אולם לא כך היה עבור הקשר בין דיכאון וסיבוכים מיקרווסקולאריים.
החוקרים מסבירים כי לאחר תקנון לסיבוכים קודמים, מאפיינים דמוגרפיים וקליניים והבדלים בהרגלי הטיפול העצמי בסוכרת, נמצא כי דיכאון מאג’ורי היה קשור עדיין בסיכון מוגבר משמעותית לסיבוכים מיקרווסקולאריים (HR, 1.36; 95% CI = 1.05-1.75) וסיבוכים מאקרווסקולאריים (HR, 1.24; 95% CI = 1.0-1.54).
החוקרים מכירים בכך שאין מחקרם זה נטול מגבלות, ומציינים בהקשר זה את העובדה כי לא נאסף מידע אודות דיכאון בחולים בטרם השתתפותם במחקר. כמו כן הם מציינים כי המחקר נערך באזור גיאוגרפי אחד בלבד.
החוקרים מציעים כי הן גורמים ביולוגיים והן גורמים התנהגותיים עשויים להשפיע על הקשר בין דיכאון ובין סיבוכים של סוכרת. דיכאון ודחק מתמשך עשויים להניע את הציר ההיפותלמי-היפופיזרי-אדרנלי, לעורר את מערכת העצבים הסימפתטית, לעודד דלקת ואגרגציית טסיות וכן להשפיע בצורה שלילית על השליטה הגליקמית של החולה ועל הטיפול העצמי שלו, דבר העשוי בפני עצמו להגביר את הסיכון לסיבוכים, לדבריהם.
החוקרים מסכמים כי ישנה חשיבות קלינית הולכת וגדלה, וכן חשיבות בהקשר של בריאות הציבור, מאחר וההיארעות של סוכרת מסוג 2 הולכת ונוסקת. הם קוראים להמשך המחקר בתחום במטרה להבהיר את המנגנונים העומדים בבסיס קשר זה ולבחון את ההשפעה של התערבויות טיפוליות אפשריות שנועדות לצמצם את הסיכון לסיבוכי סוכרת בקרב חולים עם תחלואה נלווית של דיכאון.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!