ממחקר חדש עולה כי הפרעה ביכולת האטת קצב הלב היא פקטור מנבא משמעותי לתמותה לאחר התקף לב (MI). למעשה, מדובר במדד מדויק יותר לניבוי תמותה מתפקוד חדר שמאל (LVEF), או מדדים סטנדרטים אחרים לקצב הלב.
מחקרים קודמים קשרו בין ירידה בוריאביליות קצב הלב ובין פרוגנוזה חמורה יותר לאחר MI, אך השימשו הקליני של המדדים הקיימים מוגבלת מאוד. חלק מהבעיה נובע מכך שהמדדים הכלליים לשונות קצב הלב אינם מבחינים בין האטת קצב הלב, המתווך ע”י אפקטים וגאליים, והאצת קצב הלב, המתווכת ע”י אפקטים סימפטטיים.
במחקר הנוכחי, החוקרים השתמשו באלגוריתם פשוט להבדיל בין האטת קצב הלב והאצת קצב הלב בקריאות בדיקות הולטר. ההשערה היתה כי יכולת הלב להאיט את קצב הלב היא פקטור מנבא טוב יותר מהאצת קצב הלב, שונות כוללת של קצב הלב, או LVEF, בניבוי הפרוגנוזה של חולים לאחר MI. כימות האטת קצב הלב ב-1455 חולים לאחר MI שימשה לניבוי הפרוגנוזה בשתי קבוצות חולים, עם 600 משתתפים בכל קבוצה.
בשני המקרים, יכולת האטת קצב הלב היתה פקטור מנבא חזק יותר לתמותה לאחר MI, בהשוואה ל-LVEF או וריאביליות קצב הלב. החוקרים מצאו כי יכולת האטת הקצב עומדת בקורולציה חזקה לתמותה בעיקר בחולים עם LVEF שמור.
יכולת האטת קצב הלב משפרת משמעותית את האפשרות לנבא את הסיכון בחולים ששרדו התקף לב. עם זאת, דרושים מחקרים נוספים בכדי לקבוע אם התערבויות המבוססות על פרמטר זה אכן משפרות את התוצאות הקליניות.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!