מירב ארלוזורוב, עיתונאית כלכלית בכירה בה”ארץ” תקפה השבוע פעמיים את המערכת הרפואית בישראל. אמש, היא פירסמה מאמר שהחל בהתנהלות הדסה עין כרם בפרשת הטיפול ברה”מ שרון , אשר היווה משל לכל ההתנהלות הרפואית הקלוקלת לדעתה בתחום תקציבי בתי החולים והשכר הגבוה של חלק מהרופאים באמצעות הסדר תאגידים רפואיים, אי גילוי נאות והימנעות מעריכת ופרסום סקרים השוואתיים בין בתי חולים וכד’.

ציטוט אחד שלה, בהקשר לטיפול שניתן לרה”מ שרון בהדסה עין כרם לפיו “רופאים שעושים שגיאות, במיוחד כאשר מדובר בטובי הרופאים, הם דבר בלתי נסלח במערכת הבריאות” הקפיץ את פרופ’ יואל דונחין שכתב היום מאמר תגובה, באותו עיתון ממש, “גם רופאים טועים” ובו הסביר עד כמה המשפט הזה תלוש מהמציאות.

היום המשיכה אלוזורוב במתקפתה החזיתית כשהפעם על הכוונת הייתה ההסתדרות הרפואית, הר”י. בכתבה זו קישרה אלרוזורוב  בין תופעה לפיה תפקידי מנכ”ל משרד הבריאות בדר”כ מאויישים ע”י מנהלי בתי חולים אשר לאחר סיום תפקידם במשרד גם חוזרים לתפקידם בבית החולים,  לכך שלפי טענתה, הר”י הוא למעשה ועד העובדים החזק ביותר במדינה אשר חולש על 21 מיליארד ש”ח תקציב שנתי…

לכתבה – “יותר גרועים מעובדי חברת חשמל”

לכתבה –  “רופאים ללא רבב”

הערת המערכת: מצאנו לנכון להציג ולהפנות למאמרים של ארלוזורוב כיוון שחשוב תמיד להיות מודע לביקורת ציבורית, ובסה”כ הבמה של הארץ-דהמרקר היא בהחלט במה חשובה ויוקרתית, כך שלא ניתן להתעלם מהביקורת תחת סעיף אי רלבנטיות ציבורית.

לעצם הדברים: “תיאוריית הקונספרציה” לפיה הר”י שולטת במשרד הבריאות, ולמעשה גם בקופות החולים ותקציביהן היא ודאי מופרכת ומחוסרת בסיס. להר”י יש, וטוב שכך, השפעה על מדיניות רפואית, הכללה של תרופות וטכנולוגיות בסל הבריאות, וכד’, אבל היא ודאי רחוקה מאוד מלשלוט על מערכת הבריאות וקופות החולים. 

לעצם הביקורת של ארלוזורוב על כך שדרושה רוטציה בניהול בתי חולים ויש לקיימה ללא הבטחה על שמירת הכנסה של מנהלי בתי חולים אפשר להגיד שני דברים. אחד, רעיון הרוטציה בניהול עסקי אינו “כתוב בסלע” . אלי הורביץ ניהל את “טבע” עשרות שנים והביאה להישגים מופלאים, ויש עוד מנכ”לים מוצלחים מאוד במגזר הפרטי הפועלים ללא רוטציה מובנית. מנכ”ל בית חולים הוא לא תפקיד פוליטי הדורש בחירות והמחייב רוטציה כל תקופה קצובה. מועצת מנהלים יכולה להחליט מידי תקופה אם להאריך מינוי של מנכ”ל על בסיס הישגים ותוצאות, בדיוק כפי שקורה במגזרים רבים אחרים. באשר להבטחת רמת  ההכנסה לאחר סיום התפקיד, מכיוון שמדובר לרוב ברופאים בכירים ומנוסים, נראה לנו שהויכוח סמנטי בעיקרו, אך ייתכן וברמה העקרונית, אם נהיה עקביים עם גישת הניהול הענייני והאנלוגיה לשוק הפרטי  – ייתכן שאכן אין צורך ומקום להבטחת הכנסה למי שמתמנה לתפקיד של מנהל בית חולים.

באשר לביקורת על אי פירסום סקרים המשווים רמת השירות והטיפול  בין בתי חולים (מהכתבה “רופאים ללא רבב”) ארלזורוב צודקת לדעתנו, ויש מקום לכך כמו גם לפירסום מדדי איכות השוואתיים ברפואה בין קופות החולים.

כללית, יש לאמר, שיש ודאי רופאים רבים המתקוממים נגד ההתקפה, יש יאמרו אולי גם הסתה,  התקשורתית על המערכת הרפואית ועל רופאים בכלל (בעניין זה גם אפשר לציין את סידרת הכתבות של ה”אנטי-אנטיביוטיקה” מערוץ 2) , אבל זו מציאות שחייבים להתרגל אליה ולהפיק לקחים בהתאם.

הרפואה תמשיך להיות ועוד יותר ויותר ב”אור הזרקורים” וחשופה לביקורת, וגם לביקורת נוקבת – וכל הנוגעים בדבר צריכים לקחת זאת בחשבון: החל מהמנהלים הבכירים ביותר במערכת ועד הרופאים והאחיות בבתי החולים ובמרפאות. הלקח המרכזי לדעתנו הוא שהרפואה חייבת לשפר את התקשורת שיש לה קודם כל עם המטופלים, וגם עם אמצעי התקשורת. חלק משיפור התקשורת הוא באמת להסביר את מה שפרופ’ דונחין כותב במאמרו: “גם רופאים טועים”…והעובדה שתמיד יכולות להיות כמה אבחנות אפשריות וכמה חלופות לטיפול אומרת שצריך לשתף יותר ויותר את המטופל בעצמו (או משפחתו הקרובה במידה והוא עצמו אינו כשיר לכך) ולהפוך אותו כשותף אקטיבי של הטיפול, דבר שעשוי גם להגביר את ההיענות.