תוצאותיה של אנליזה משנית שפורסמו לאחרונה מעידות כי בחולים הסובלים מדיכאון לאחר שחוו אוטם לב (MI) אקוטי צפויה להופיע ירידה בשיעורי המורבידיות והתמותה הקרדיווסקולרית בעקבות מתן טיפול באמצעות מעכבי reuptake סלקטיביים של סרטונין (SSRIs). החוקרים מציינים כי דרושים מחקרים אקראיים בכדי לאמת את הממצאים.
החוקרים כותבים כי דיכאון לאחר MI קשור לעליה בשיעורי המורבידיות והתמותה וכי למרות יעילות הטיפול בדיכאון באמצעות תרופות נוגדות דיכאון, השימוש בהן בקרב חולים הסובלים ממחלה קרדיווסקולרית נותר שנוי במחלוקת.
החוקרים שייכים לצוות מחקר ה-ENRICHD (ה-Enhancing Recovery in Coronary Heart Disease) שתוכנן לקבוע האם טיפול בדיכאון ומתן תמיכה חברתית יחד עם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (CBT) מפחיתים את שיעורי התמותה והישנות האוטם. במחקר השתתפו 2,481 חולים הסובלים מדיכאון ו/או מבידוד חברתי שחולקו באקראי בין אוקטובר 1996 לאוקטובר 1999 לקבלת CBT או לקבלת טיפול רגיל.
באנליזה תצפיתית משנית זו, שנערכה ב-1,834 חולים שנרשמו למחקר כשהם סובלים מדיכאון (849 נשים ו-985 גברים), הוגדרה הישרדות ללא אירועים כהעדר תמותה או הישנות של האוטם.
במהלך תקופת מעקב ממוצעת בת 29 חודשים, התרחשו 457 אירועים קרדיווסקולריים קטלניים ושאינם קטלניים. בהשוואה לחולים שלא נטלו SSRIs, נמצא בקרב אלה שנטלו את הטיפול סיכון נמוך באופן מובהק לתמותה או להישנות האוטם (ערך HR של 0.57; 95%CI, 0.38-0.84) לתמותה באופן כללי (ערך HR של 0.59; 95%CI, 0.37-0.96), ולהישנות האוטם (ערך HR של 0.53; 95%CI, 0.32-0.90).
בהשוואה לחולים שלא נוטלים תרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRIs, נתקבלו בחולים הנוטלים אותן ערכי HR של 0.72 (95%CI, 0.44 – 1.18) לסיכון לתמותה או להישנות MI, של 0.64 (95%CI, 0.34 – 1.22) לסיכון הכללי לתמותה ושל 0.73 (95%CI, 0.38 – 1.38) לסיכון להישנות MI.
החוקרים כותבים כי השימוש ב-SSRIs בקרב חולים אלה עשוי להפחית את שיעורי המורבידיות והתמותה הקרדיווסקולרית וכי תוצאות המחקר, בשילוב עם מידע אפידמיולוגי ונתונים אחרים, מדגימות בבירור את הצורך בביצוע מחקר אקראי, פקרוספקטיבי, ובעל כוח מספיק שיקבע האם עשוי שימוש ב-SSRIs לשנות את התוצאות הקרדיווסקולריות לאחר MI.
מגבלות המחקר כוללות את המבנה התצפיתי שלא כוון להערכת השימוש בנוגדי-דיכאון, את האנליזות מסוג post hoc, את היות המידע אודות משך השימוש בתרופות והמינון מבוסס על דיווחי החולים בזמן נתון, את השימוש בהתערבות קוגנטיבית-התנהגותית אינטנסיבית במחצית מהחולים, את המחסור במידע בנוגע ליתרונות השימוש ב-SSRIs שונים ובטיחותם היחסית, ואת העדר היכולת לקבוע מהם המנגנונים שבהם עלול דיכאון להשפיע על שיעורי המורבידיות והתמותה.
במאמר מערכת מצורף מצוין כי יש להתיחס בספקנות לאנליזת תת-קבוצה, בשל אובדן האקראיות ולאור קשיים אחרים. עם זאת, נכתב כי הממצאים מהווים אות לכך ששימוש בתרופות נוגדות דיכאון עשוי להפחית התרחשות אירועים מסכני-חיים.
במידה והטיפול בדיכאון המופיע בשל תסמונות כליליות אקוטיות יפחית את שיעורי התמותה, נכתב, ידרשו הרופאים לזהות את החולים השרויים בדיכאון לאחר MI, דבר המעלה את הסבירות לכך שהם יזהו דיכאון גם במקרים אחרים. כותב מאמר המערכת מסכם כי הכרה בהשלכותיה של הפרעת דיכאון גדולה (major depressive disorder או MDD) על המורבידיות והתמותה הקרדיווסקולרית תכיר בה כמחלה מערכתית המשליכה על תיפקוד הגוף כולו ותסייע במיגור הסטיגמה הכרוכה באיבחון הפרעת דיכאון בקרב הרופאים, הציבור הרחב והחולים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!