במחקר זה המתפרסם במהדורת ה-On-Line של ה-BMJ ואשר כבר היכה גלים בבריטניה וזכה לכתבת תחקיר ב-BBC , מדווחים חוקרים מאוסטרליה כי אין למעשה הצדקה למניעה ראשונית באספירין באוכלוסיה מבוגרת. על פי התוצאות שהתקבלו במחקרם, התועלת במניעת אוטם שריר הלב ושבץ איסכמי “מתקזז” בעלייה בדימומים גסטרואינטנסיאלים ותוך גולגלתיים.

במחקר השתתפו 10,000 גברים ו-10,000 נשים בגילאים 70-74 ללא מחלת לב ידועה בעברם אשר התחלקו לשתי קבוצות של משתמשי אספירין במינון נמוך ולא משתמשים והיו במעקב של שנה אחת (שנת 2000).

התוצאה המרכזית שנמדדה הייתה אוטם ראשון של שריר הלב (MI), אנגינה לא יציבה, שבץ איסכמי או שבץ מדמם ודימומים גסטרואינטניסיאלים. בנוסף חישבו החוקרים שנות חיים מתואמות מצב בריאות/איכות חיים על בסיס סימולציה הסתברותית.

המימצאים העיקריים היו:

• השימוש באספירין גרם לפחות מקרי MI (פחות 389 בגברים ו-321 בנשים), פחות מקרי שבץ איסכמי (19 בגברים ו-35 בנשים) , אך מנגד עלייה של דימומים גסטרואינטנסיאלים (499 בגברים, 572 בנשים) ודימומים תוך גולגלתיים (76 בגברים ו-54 בנשים).


• במונחי שנות חיים מתואמות בריאות התוצאה הייתה שוויון. כלומר לא נמצא בשיקלול שנעשה רווח או הפסד מהשימוש באספירין.

החוקרים ממליצים לערוך מחקר התערבותי אקראי כפול סמיות ומבוקר אשר יוכל לקבוע אם במטופלים ללא מחלת לב ברקע יש רציונל לעשות שמוש באספירין לצורך מניעה ראשונית מפני אירועים קרדיווסקולרים ושבץ.

bmj.bmjjournals.com/cgi/content/abstract/bmj.38456.676806.8Fv1

הערת המערכת:

נטילת אספירין במינון נמוך כמניעה ראשונית למחלות לב מקובלת ונפוצה למדי. המחקר הזה מעלה שאלה באשר לרציונל של גישה זו. לאחרונה הבאנו במסגרת מגזין 438 של הג’ורנאל קלאב מאמר מה-NEJM לפיו לא נמצאה בקרב נשים צעירות יחסית יעילות למניעה ראשונית של MI באמצעות מינון נמוך של אספירין. לעומת זאת, האספירין כן נמצא יעיל, בדומה למה שהתקבל במחקר אפידמיולוגי זה, במניעת שבץ, וגם ב-MI בנשים מבוגרות. כך שנראה שבקרב אוכלוסיה מבוגרת המחקר האפידמיולוגי הזה מחזק את הבסיס העובדתי של יעילות מניעה ראשונית של מחלות לב ושבץ איסכמי, הן בגברים והן בנשים.

השאלה היא כמובן כיצד לקחת בחשבון את ה-down side , ובעיקר הדימומים הגסטרואינטנסיאלים. ייתכן שזיהוי של אוכלוסיה הנמצאת בסיכון גבוה יותר לפתח דימומים גסטרואינטנסיאלים וטיפול מונע באמצעות תכשירים מקבוצת מעכבי ה-PPI (כמו אומפרזול ולנדסופרזול) עשוי לתת מענה הולם, (בדומה להמלצות הקיימות לחולים הסובלים מאוסטיאואתריטיס וזקוקים לטיפולים ב-NSAIDs ). יש כמובן מקום לבחון גישה כזו במחקרים מבוקרים ואקראיים ובכל מקרה ברור שיש מקום לשיקול דעת ספציפי לגבי כל מטופל תוך לקיחה בחשבון את גורמי הסיכון שלו הן למחלות לב ושבץ  והן לסיבוכים גסטרואינטנסיאלים.