העשור האחרון היה “משופע” באסונות טבע (סערות קשות, רעידות אדמה, הצפות, מפולות בוץ) ובאירועים אלימים (מלחמות, פיגועי טרור).   על רקע זה מתפתחת תורת ניהול האסונות Disaster Managing   שחלק נכבד ממנה  עוסק ב- Disaster Medicine.

כאשר מתרחש אסון, הוא הולם אמנם בכולם, אך תמיד אפשר לזהות בקרב האוכלוסייה קבוצות החשופות יותר לפגיעה. ואומנם אם רק נחשוב  וננסה לצפות מי מן התושבים בכל אזור שהוא הם הפגיעים ביותר נגיע למסקנה שאלו הקשישים.  ואם הוכחות נדרוש, הרי שני אירועים טרגיים ידגימו זאת. בקיץ 2003 במכת החום של יולי-אוגוסט בצרפת מתו כ- 15,000 קשישים יותר, ממספר הקשישים הנפטרים בתקופה זו בשנה רגילה.  התמותה יוחסה להעדר המודעות והעדר המוכנות למכת החום החריגה.

דוגמא נוספת וחמורה לא פחות היא סופת ההוריקן “קטרינה” שהתרחשה בניו-אורלינס ב- 2005. מתוך 1,322 איש שמתו במכה המידית של הסופה 10% היו דיירים  של בתי אבות ומוסדות גריאטריים. רבים נוספים נפטרו בהמשך (Aftermath) אם בגלל הרס השירותים והתשתיות ואם בגלל שהפינוי שלהם נעשה ללא תכנון וללא יעד מוגדר ומתוכנן. הפרשה האומללה של האוטובוס בו הוסעו דיירי בית אבות, כולל בלוני החמצן של חלק מהם זעזעה את כולנו. באוטובוס זה התפוצץ בלון חמצן וגרם להתלקחות בה נספו 24 קשישים.

כתבתי בתחילת דברי  שניהול האסונות וצורכי האוכלוסייה בזמן אסון משמש בשנים האחרונות  נושא למחקר והפקת לקחים. סקרתי תוכניות לימוד קיימות במספר אוניברסיטאות  ונוכחתי כי הקשישים לא הוגדרו בהם כאוכלוסיית יעד להערכות מיוחדת בשעת אסון. ושעות כאלו, לצערנו, לא חסרות בעולם כולו. ובישראל יש בוודאי יותר סיכונים מאשר בחלקי עולם אחרים בגלל המצב הביטחוני.   עובדה נוספת שנבלעה בתוך יתר הנתונים הקשים היא שרוב הקורבנות שהיו בהתקפת האנטרקס בארצות הברית בשלהי 2001 היו קשישים / קשישות.  גם במקרה של לוחמה ביולוגית / כימית יהיו רוב הקורבנות קשישים. ועדה של הסנאט בארצות הברית האוספת מידע על כך מעריכה שקשישים יהוו 50% מן הקורבנות בשעת אסון כלשהו. השיעור הנוכחי של קשישים בארה”ב הוא כ- 12% מן האוכלוסייה. פער זה ממחיש את פגיעותם.

מה ניתן לעשות ?  כמו בכל נושא מסוג זה מוכנות והתכוננות הם המפתח לצמצום קורבנות, למניעת קורבנות שווא ולהקטנת  הסבל.

המבט הראשון מופנה אל המוסדות לקשישים. הללו חייבים ללמוד את הנושא ולהכין תוכניות פינוי, רשימות קשר מעודכנות עם בני המשפחה ומלאי לשעת חרום. בתוך המלאי  יש להכין מי שתייה, מזון שאינו זקוק לשימור מיוחד וגנרטור לשעת חרום.  אם לגבי בתי אבות יש כתובת, הרי לגבי הקשישים החיים בקהילה צריך להתחיל את מלאכת ההכנות ע”י קביעת סמכויות מי יעשה מה ?  הרשויות המקומיות ומשרד הרווחה ? קופות החולים ומשרד הבריאות ? פיקוד העורף, כבאים ? משטרה ? ארגונים וולונטריים ?

הקשיים הגדולים בפינוי קשישים ומוגבלים והעדר יעד לפינוי הם מן הבעיות הגדולות המיידיות בשעת חרום.  בין יתר הדברים שעלו מניתוח המצבים, נראה כי קשישים פונו ללא האביזרים שלהם (מקל הליכה, הליכון, כסא גלגלים). אחרים פונו ללא התרופות  החיוניות וכמעט אף אחד לא נשא עמו פרטים רפואיים בסיסיים על מחלותיו (כולל אלרגיה לתרופות) והטיפול  שהוא מקבל.

כפי שנראה לעיל, חלק מן הצרכים בהחלט ניתנים לצפייה ואפשר להתכונן לקראתן.  ומתי יש להתחיל בכך ? כבר היום.

ודבר חשוב נוסף, אומנם ציינתי כי יש להגדיר סמכויות ותחומי אחריות לתכנון ולביצוע, אך לא  פחות מכך יש להמריץ בני משפחה של קשישים ומוגבלים באשר לחובתם לדאוג לקרוביהם בשעת חירום. גם החברה אחראית אך גם בני המשפחה אחראים וזה חייב להיות חלק מן ההסברה שמתבקשת לנוכח אתגר חשוב זה.