נפתלי ביקר בירושלים לעיתים מזומנות. הוא קיבל את החולים בחדר שכור.  נפתלי לא היה זקוק לציוד רב.הוא לא היה רופא ולא נדרשו לו מכשירים. העיניים היו המכשירים שלו. נפתלי הסתכל בציפורניים וקבע אבחנה חד-משמעית וללא עוררין. “גברת הכבד שלך אינו פועל כראוי” או “חילוף החומרים שלך איטי מדי”.

לאחר האבחון, הוא רשם טיפות אותן ניתן להשיג בבית מרקחת במחנה יהודה. נפתלי לא הזדקק לבדיקת אנזימי הכבד ולא לרמת ה  TSH  וה  4T.  הוא הצליח למנוע התקדמות התהליכים הפתולוגיים אשר אבחן והחוליםאף פעםלא הראו סימנים קליניים קונבנציונליים של המחלות אשר גילה, או טען שגילה. 

אמא, הייתה חסידה של נפתלי.

עד גיל שמונים אמא לא מצאה צורך להשתמש במשקפיים.היא קראה ללא קושי ולמדה ספרדית כדי לקרא ספרות ספרדית במקור. אמא נגנה בפסנתר לפי תווים.בהגיעה לגבורות, זאת אומרת לגיל שמונים, כהו עיניה מראות. אמא פנתה לנפתלי והוא, כהרגלו, רשם לה טיפות. 

אמא, נטלה את הטיפות בקפדנות. אך הראייה הלכה ונחלשה.  יום אחד היא בקשה שאבוא להסיע אותה לסידורים בעיר. אמא חכתה לי על המדרכה מחוץ לדירתה. יצאתי מהרכב בלי מלה, ואז התברר לי שאינה מזהה אותי. “אמא” אמרתי אני ” הגיע הזמן שתסכימי לבקר אצל רופא עיניים”. “אבל אני נוטלת את הטיפות של נפתלי”  היא העירה לי. “נכון” אמרתי “אבל הראייה שלך מתדרדרת. הרגע את אפילו לא זיהית אותי כאשר יצאתי מהרכב”.  לבסוף אמא הסכימה לבדיקת רופא עיניים. הרופא הסביר לה שיש ירוד –  cataract–  בשתי עיניה ושיש צורך להסיר את הירוד. כמובן שלאחר הניתוח יהיה צורך להרכיב משקפיים. אמא הסכימה בלית ברירה. אך לא הניתוח הטריד אותה אלא המשקפיים. שאלתה הראשונה אלי לאחר הראיון עם הרופא הייתה :” האם אצטרך להרכיב משקפיים עד סוף ימי?”.  והיא בת שמונים.

כדי להבין את השאלה, חייבים לדעת כי אמא ציפתה לחיות עד גיל מתקדםיותר. תמיד הייתה לי תחושה, תחושה שגברה עם השנים מאז מותה בגיל 91,  שלאמא היה חוזה עם הקב”ה שתגיע עד גיל 100. ברור שהחוזה היה חד-צדדי והקב”ה לא התחייב לתנאיה.

אך היא בשלה, וכאשר חודש לפני מותה לקחנו אותה לבית החולים והיא עדיין צלולה לחלוטין, היא סגרה את עיניהולא פתחה אותן יותר. היא הרגישה נבגדת ולא הייתה מוכנה לדבר עם אף אחד.

נחזור לגיל שמונים. הניתוח הצליח. באותם הימים לאחר ניתוח הירוד,  החולה שכב על גבו ונאסר עליו להתאמץ משך מספר ימים. היום כמובן הולכים הביתה ללא צורך במנוחה.

האופטומטריסט בדק את הראייה והתאים לה משקפיים. אמא בחרה במסגרת שחורה עבה, כאילו היא פרופסורית. לטעמי המשקפים היו כהות מדי ולא תאמו לפניה העדינות החולמניות. כי אישה יפה הייתה גם בגיל שמונים. שערותיה נשארו שחורות ברובן וקמטים לא כיערו את פניה. 

כאשר המשקפיים היו מוכנות, אמא חזרה לפעילות. הלימודים בספרדית התחדשו והיא ישבה שעות ליד הפסנתר וניגנה.

” את בוודאי לא חשבת שיום אחד תוכלי לחזור לקרא ולנגן” . בכוונה אמרתי “בוודאי” ולא “בטח” כי אמא הייתה ייקית ודברה עברית של שבת.

“למה לא? אבלה ?”. 

היא קראה לי “אבלה”, או נכון יותר, במלה המקבילה בגרמנית “Vatelchen“  כי טענה שאני דומה לאביה. זאת תמיד הייתה, ותישאר גם לעתיד,  המחמאה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לי. כבוד היה להידמות לסבי ז”ל שעליו שמענו כל כך הרבה סיפורים נפלאים.

ואז אמא הדהימה אותי והוסיפה “תמיד ידעתי כי הטיפות של נפתלי יחזירו לי את מאור עיני”.

אמא האמינה, באמונה שלמה, שהטיפות של נפתלי, ולא הניתוח, החזירו לה את הראייה.