בכתבי הקודש, המחלות כעונשים באו.

לדוגמא  מרים הנביאה דברה סרה באחיה, משה רבינו,  ונענשה במחלת הצרעת. ועל כן מזהירה אותנו התורה: – “הישמר בנגע צרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכוהנים, הלויים: כאשר ציויתם תשמרו לעשות. זכור אשר-עשה השם אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים. (דברים כ”ד. 5-6) .

בספר דברים (כח) נשמעים דברי תוכחה  המתחילים : “והיה אם לא תשמע בקול השם אלוקיך לשמור לעשות כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך”..  ובין הקללות הרשומות כעונש לאי-קיום המצוות נמנות הדבר, השחפת, הקדחת והדלקת. אם כן אין ספק שהמחלות כעונש באו.

התלמוד גם הוא מתייחס למעמד המוסרי והחברתי של המחלות:-

“אמר רבי יונתן:” על שבעה דברים נגעין באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל ועל צרות העין” (ערכין. ט”ז. א) לעניין נגעים – מדובר במחלות עור כגון צרעת, ולא במחלות סתם. נזכור בהקשר  כי לשון הרע הוא מעין שפיכות דמים. גסות רוח וצרות עין מביאים ללשון הרע, ולשון הרע יכולה להסתיים בשבועת שווא מתקבל מכך שעבירות אלה משולבות זו בזו. 

נסכם את האמור למעלה :- התורה מזכירה שורה ארוכה של מחלות המהוות עונש על אי-קיום כל המצוות.  הספרות התלמודית והרמב”ם  מדגישים שמדובר בצרעת בלבד.  

הרמב”ם מבחין  בין מחלות טבעיות שאינן קשורות לעונש, לבין מחלות שלא בדרך הטבע ואלו הן עונשין. (מורה נבוכים. מאמר ג. מ”ז) .

לאור גישת התורה היה חשוב לחכמינו ז”ל לקבוע בצורה נחרצת שני עיקרים.

1        יש רשות לרופא לרפא, על אף שזה נראה כאילו הרופא מתערב במעשי אלוקים.

2        לא זו בלבד שיש לרופא רשות לרפא, אלא חלה עליו המצווה לרפאות את החולה.

          היכן בתורה נרמז כי מותר לרופא לרפאות?

“וכי יריבון אנשים”, כתוב בפרשת משפטים, “והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות, ויפול למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, וניקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא”.  המכה חייב בשני דברים:

א.       תשלום פיצוי על אבדן הכנסה -“רק שבתו יתן”

ב        תשלום הטיפול הרפואי “ורפוא ירפא”

ברייתא המופיעה במסכת בבא קמא ( פה. א’) אומרת : “ורפוא ירפא” מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות”. רש”י, בפרושו לברייתא זאת מעיר בקיצור נמרץ האופייני לו “ולא אמרינן, רחמנא מחי, ואיהו מסי” [אין אנחנו אומרים: אם ה’ מכה, איזו רשות יש לרופא לרפאות?] 

נניח להלכה לרגע ונביא סיפור מרגש, המופיע במדרש תמורה ב.:-

מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכים בחוצות ירושלים והיה עימהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה.

אמר להם: “רבותי אמרו לי במה אתרפא ?”

אמרו לו: “עשה כך וכך”.

אמר להם: “ומה היכה אותי”?

אמרו לו : “הקדוש ברוך הוא!”

אמר להם : “ואתם נכנסים עצמכם בדבר שאינו שלכם? הוא הכה, ואתם מרפאים ? אינכם

עוברים על רצונו ?

אמרו לו: ” מה מלאכתך ?”

אמר להם: עובד אדמה אני, והנה המגל בידי”

אמרו לו : “מי ברא הכרם?”

אמר להם: “הקדוש ברוך הוא” ?

אמרו לו : ” ואתה מכניס עצמך בדבר שאין שלך ? הוא ברא את הכרם, ואתה קוצץ פירות ממנו ?”

אמר להם: ” אין אתם רואים המגל בידי ? אילמלא אני יוצא וחורשו ומכסהו, ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה ? 

אמרו לו: ” שוטה בעולם. ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב: “אנוש כחציר ימיו?” [כלומר האדם נמשל לצמח]. כשם שהעץ אם אינו מנוכש ומזובל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל, אינו חי והוא מת כך גם הגוף: הזבל הוא הסם ומיני רפואה, ואיש אדמה הוא הרופא”.  

אמר להם: “בבקשה מכם, אל תענשוני “.

עד כה למדנו כי מותר לרופא לרפאות. מנין שמצווה היא לרופא לרפא ?

ספר “השולחן ערוך”, נכתב במאה השש עשרה על ידי רבי יוסף קארו בצפת, והוא אוסף המצוות המדריך את היהודי הדתי גם היום.  כותב המחבר: ” נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא בכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים”.

השולחן ערוך מבסס את קביעתו זו על מצוות פיקוח נפש. אך קיימות עוד שתי שיטות בנידון. אני מניח ששתי השיטות הנוספות לא במקרה נאמרו על ידי שני חכמים שהיו גם רופאים. האחד הוא רבינו משה בן מימון הרמב”ם והשני רבינו משה בן נחמן הרמב”ן, עם נון. הרמב”ם כותב:- “חייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל” והוא מבסס את קביעתו במצוות  “והשבותה לו”. מצווה זו קובעת שעל מוצא חפץ או בהמה השייכת  לאדם אחר, חובה עליו להחזיר את האבדה לבעלה. הרמב”ם כאמור מגדיר “מחלה”  כבריאות שאבדה לחולה, ולנו הרופאים החובה להחזיר אותה.

הרמב”ן -מושה בן נחמן  – מסתמך על הגמרא בסנהדרין (פד. עמוד ב) שהסיבה לרופא לרפאות טמונה במצוות ” ואהבת לרעך כמוך”.

לא חשוב איזו אסמכתא כל אחד מוצא כדי להוכיח שחובה על הרופא לרפא. מה שמאחד את כולם היא האמונה כי חייבים להשתמש בידע של הרפואה כדי לקדם את בריאות האדם.

נסיים עם ציטוט ממאמרו של ידידי פרופ’ אברהם שטיינברג:

“תורת ישראל, תורת חיים היא. ומלאכת הרפואה אף היא מגמתה ומטרתה שיפור חיים והטבת הבריאות. ועל כן לא ייפלא אפוא, שמאז ומעולם ארוגה ושזורה מסכת הרפואה בהלכה ובמחשבה היהודית בכל הדורות”.