מאת ד”ר נגה ליפשיץ
מתוצאות מחקר שפורסם בגיליון ה-15 בפברואר 2010 של ה-Cancer, עולה כי רוב הרופאים המטפלים בחולים סופניים מעדיפים לשוחח עימם על אפשרויות הטיפול לקראת סיום החיים רק כאשר מופיעים תסמינים או כאשר כל האפשרויות הטיפוליות מוצו עד תום.
החוקרים כותבים כי ההנחיות הקיימות, ממליצות על תכנון הטיפול התומך לקראת סיום החיים בחולים סופניים עם תוחלת חיים צפויה של פחות משנה. הם מסבירים כי בספרות קיים מידע מועט על תזמון ביצוע הדיון בנושא זה בין הרופאים לחולים הסופניים.
החוקרים ערכו סקר בקרב רופאים המטפלים בחולי סרטן, ושאלו על תזמון השיחה בנושא הפרוגנוזה, ההחלטה על אי ביצוע החייאה (do not resuscitate, DNR), טיפול במסגרת הוספיס וכן היכן ירצו החולים לסיים את חייהם.
מתוצאות המחקר עולה כי 4,074 רופאים ענו לסקר. 65% מהרופאים דיווחו כי ישוחחו “כעת” על הפרוגנוזה עם מטופל אסימפטומטי שנותרו לו 4-6 חודשים לחיות. 44% ענו כי יקיימו דיון על ההחלטה שלא לבצע החייאה, 26% היו מעלים בשלב זה את האפשרות של טיפול במסגרת הוספיס, ו-21% היו שואלים את המטופל היכן יעדיף למות. עם זאת, רוב הרופאים העדיפו להמתין להופעת תסמינים או לשלב בו לא ניתן יותר להציע טיפולים נוספים.
בניתוח רב משתני נמצא כי רופאים צעירים יותר נוטים לשוחח יותר על הפרוגנוזה, מצב ה-DNR, טיפול במסגרת הוספיס ומקום המוות “כעת”. הם מדווחים כי לכירורגים ואונקולוגיים היה סיכוי גבוה יותר לדון בפרוגנוזה בשלב זה, לעומת מומחים מתחומים אחרים (p=0.008), אם כי למומחים אחרים נמצא סיכוי גבוה יותר לדון במצב ה-DNR, טיפול במסגרת הוספיס ומקום המוות, בהשוואה לכירורגים או אונקולוגים (p<0.001).
לאור תוצאות המחקר מסכמים החוקרים כי רוב הרופאים העדיפו שלא לדון באפשרויות הטיפול לקראת סיום החיים עם חולים סופניים החשים בטוב, וענו כי יבחרו להמתין להופעת תסמינים או עד למיצוי אפשרויות הטיפול. החוקרים מציינים כי דרושים מחקרים נוספים על מנת להבין את הסיבות העומדות בבסיס בחירת תזמון הדיון, ולהעריך כיצד הנטייה לטפל בצורה אגרסיבית במחלה גרורתית עשויה להשפיע על תזמון זה. כמו כן, הם כותבים כי יש לבדוק מהי ההשפעה של תזמון השיחה על חווית החולה הסופני ומשפחתו.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!