במאמר שפורסם בכתב העת Journal of the American College of Cardiology מדווחים חוקרים על ממצאי מחקר חדש, מהם עולה כי במקרים רבים מינוני הטיפול בנוגדי-קרישה פומיים חדשים אינם תואמים למינון המומלץ. דפוסי טיפול אלו עשויים להעלות את הסיכון לסיבוכים, ללא ערך מוסף מבחינת התועלת של הטיפול בחולים עם מחלת כליות חמורה ולפגוע ביעילות הטיפול ללא שיפור בטיחות התרופות במטופלים ב-Apixaban עם תפקוד כלייתי תקין או הפרעה קלה בתפקוד הכלייתי.
מטרת המחקר הייתה לבחון את דפוסי מינון נוגדי-קרישה פומיים חדשים ותוצאות הטיפול, בפרט, אירועים מוחיים ודימומים מג’וריים.
החוקרים התבססו על מאגר נתונים ארצי שכלל 14,865 חולים עם פרפור פרוזדורים, שהחלו טיפול ב-Apixaban (אליקוויס), Dabigatran (פרדקסה), או Rivaroxaban (קסרלטו), בין 1 באוקטובר, 2010, ועד 30 בספטמבר, 2015. החוקרים בחנו אם תוצאות טיפול במינון סטנדרטי בחולים עם התוויה כלייתית להפחתת מינון (פוטנציאל מינון-יתר) וטיפול במינון מופחת בהעדר התוויה כלייתית (פוטנציאל תת-מינון).
מבין 1,473 חולים עם התוויה כלייתית להפחתת מינון, 43% חולים נטלו מינון העשוי להיות מינון-יתר, שלווה בסיכון מוגבר לדימום מג’ורי (יחס סיכון של 2.19), אך ללא הבדל מובהק סטטיסטית בשיעור אירועים מוחיים. בקרב 13,392 חולים ללא התוויה כלייתית להפחתת מינון, ב-13.3% חולים ניתן טיפול במינון העשוי להיות נמוך מהמומלץ. תת-מינון זה לווה בסיכון גבוה יותר לאירועים מוחיים (יחס סיכון של 4.87), אך ללא הבדל מובהק סטטיסטית בדימומים מג’וריים בחולים שטופלו ב-Apixaban. החוקרים לא זיהו קשר מובהק סטטיסטית בקרב מטופלים ב-Dabigatran או Rivaroxaban ללא התוויה כלייתית.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!