התחלת טיפול ב-Allopurinol במינונים נמוכים יותר והעלאת המינון לפי הצורך עשויה לסייע בהפחתת הסיכון לתסמונת רגישות יתר לטיפול התרופתי, כך מדווחים חוקרים מניו-זילנד במאמר חדש שפורסם בכתב העת Arthritis & Rheumatism.
לדברי החוקרים, מינון התחלתי המבוסס על ערכי eGFR של 1.5 מ”ג למ”ל לדקה נבחר כסביר במאזן בין מינון יעיל ובין הסיכון האבסולוטי לתסמונת רגישות-יתר. ההנחיות קובעות כי עם מינונים של מעבר ל-300 מ”ג ליום, בעיקר בחולים עם הפרעה בתפקוד הכלייתי, עשויה להופיע תסמונת רגישות-יתר. עם זאת, ההנחיות הנוכחיות בנוגע לטיפול ב- Allopurinol אינן מבחינות בין מינון התחלתי ומנת אחזקה.
במסגרת הסקירה זיהו החוקרים 54 חולים שפיתחו תסמונת רגישות-יתר בין השנים 1998-2010 והתאימו אותם עם 157 חולי גאוט שלא פיתחו תסמונת זו. התפקוד הכלייתי היה דומה בשתי הקבוצות, כאשר ב-66.6% מהמקרים ו-68.9% מהביקורות ערכי eGFR היו נמוכים מ-60 מ”ל לדקה.
בחולים שפיתחו רגישות יתר הותחל טיפול ב- Allopurinol במינונים גבוהים משמעותית, בהשוואה לביקורות (183.5 לעומת 112.2 מ”ג ליום). ככל שחלה עליה במינון ההתחלתי של Allopurinol המתוקן ל-GFR, נרשמה עליה בסיכון לתסמונת רגישות-יתר. ברבעון העליון של המינון ההתחלתי, יחס הסיכויים לתגובת רגישות-יתר עמד על 23.2.
בסה”כ, 91% ממקרי רגישות-יתר ו-36% מהביקורות החלו בטיפול ב- Allopurinol במינון של 1.5 מ”ג ליחידת eGFR, או יותר. להשוואה, 79% מהחולים שפיתחו תגובת רגישות-יתר לטיפול ו-53% מהביקורות החלו בטיפול במינון של 2.0 מ”ג ומעלה לכל יחידת eGFR.
מאחר והסיכון הגבוה ביותר הינו בשלושים הימים הראשונים לטיפול, החוקרים תומכים בהעלאת מינון Allopurinol במרווחים חודשיים, עד להשגת המטרה. הם מוסיפים כי הם לא זיהו גבול עליון של מינון Allopurinol בו נרשם סיכון מוגבר לתסמונת רגישות-יתר.
לסיכום, החוקרים קובעים כי אין מקום למהר ולהפחית את רמות חומצה אורית בדם, ולכן ניתן להתחיל במינון נמוך ולהעלות בהדרגה את מינון הטיפול ב- Allopurinol. באופן זה ניתן להפחית את מספר התלקחויות גאוט סביב התחלת הטיפול בתרופה, וכך להגדיל את שיעורי ההיענות לטיפול.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!