במגזין 390 של הג’ורנאל קלאב סקרנו מאמר שפורסם בלנסט ובחן האם טיפול קצר-טווח באזיתרומיצין (azithromycin), מייד לאחר זיהוי אירוע איסכמי חריף, יפחית את התחלואה והתמותה הכרוכה באירועים כאלו.

תוצאות מחקר זה לא הראו השפעה מיטיבה של הטיפול האנטיביוטי. עם זאת, החוקרים ציינו כי

לפני שמאמצים מסקנה סופית זאת, כדאי לחכות לתוצאות של מספר מחקרים גדולים נוספים

שמתבצעים כעת. לפנינו, אם כן, תוצאות מחקר גדול שבחן את יעילות הטיפול באזיתרומיצין

במניעה שניונית של אירועי לב כליליים.

כאמור, ישנן עדויות רבות על קשר בין זיהום ב- Chlamydia pneumoniaeלטרשת עורקים. מטרת מחקר זה לקבוע האם טיפול אנטיביוטי במשך 12 שבועות משפיע על הסיכון לאירועים כליליים במטופלים עם מחלת לב כלילית יציבה וחשיפה מוכחת ל-C pneumoniae.

במחקר אקראי ומבוקר-פלצבו זה נכללו כ- 7750 מבוגרים שחוו אוטם בשריר הלב לפחות 6 שבועות לפני תחילת המחקר ושרמת ה-IgG ל- C pneumoniaeהיה 1:16 או יותר. המטופלים גויסו מ-27 מרכזים רפואיים בצפון אמריקה, אירופה ארגנטינה והודו.

המטופלים הוקצו אקראית לקבלת אזיתרומיצין (600 מ”ג ליום למשך 3 ימים בשבוע הראשון, מלווים ב-600 מ”ג לשבוע במשך שבועות 2-12) או פלצבו.

התוצאות העיקריות שנבחנו היו מוות מכל סיבה, אוטם חוזר לא-קטלני בשריר הלב, רה-וסקולריזציה כלילית או אשפוז בשל תעוקת חזה. בזמן תקופת המעקב תועדו מעל 1000 אירועים.

לאחר תקופת מעקב חציונית של 14 חודשים, לא נמצאה ירידה משמעותית בסיכון לאף אחת מהתוצאות העיקריות בקבוצה שטופלה באזיתרומיצין בהשוואה לפלצבו. ניתוח של יחסי הסיכון הראה יתרון מסוים לקבוצה שטופלה באזיתרומיצין בתחילת תקופת המחקר, אך זה דעך עם הזמן. תופעות שליליות בעקבות הטיפול התרופתי דווחו ב-13.2% מהמטופלים באזיתרומיצין, בעיקר כתוצאה משלשול, בהשוואה ל-4.6% בקבוצה שקבלה פלצבו.

החוקרים מסכמים כי בקרב מטופלים יציבים עם אוטם קודם בשריר הלב ועדות לחשיפה ל C pneumoniae -, טיפול במשך שלושה חודשים באזיתרומיצין לא הפחית משמעותית את התופעות הקליניות הקשורות במחלת לב איסכמית..

במאמר המערכת באותו גיליון שואל מחבר המאמר: האם האנטיביוטיקה נכשלה בשיפור תוצאות מחלת הלב הכלילית משום ש- C pneumoniaeאינו בעל תפקיד חשוב בתהליך הטרשתי, או שהכישלון קשור במשטר האנטיביוטי או בתנאים קליניים לא מתאימים? 

לפני שנדחה את “היפותזת הזיהום” על קלינאים להיזכר בלקח מהעבר. בשנות ה-50, טיפול ב- streptokinase לאוטם בשריר הלב נחשב בעל יעילות גבולית בלבד. יותר מ-20 שנים חלפו עד שהסתבר שבחירה לא טובה של המטופלים ומינון לא מתאים היו אחראיים ליעילות המוגבלת שנמצאה בתחילה. כיום טיפול תרומבוליטי נחשב אחת ההתערבויות היעילות ביותר באוטם חריף בשריר הלב.

האם גם טיפול אנטיביוטי יחקה את אותו דפוס? אולי מחקרים קליניים עם משך טיפול ארוך יותר שמתנהלים כעת יספקו תשובות נוספות.. עד אז העדויות שקיימות כעת אינן תומכות בשימוש באנטיביוטיקה למניעה ראשונית או שניונית של מחלת לב כלילית..

   Azithromycin for the Secondary Prevention of Coronary Heart Disease  Events: The WIZARD Study: A Randomized Controlled Trial

Christopher M. O’Connor; JAMA. 2003;290:1459-1466.