בהשוואה למשלב Docetaxel, Carboplatin, Trastuzumab עם Perutzumab (TCH+P), מתן טיפול ניאו-אדג’וונטי שכללב משלב Trastuzumab Emtansine עם Pertuzumab (T-DM1+P) לווה בסיכון גבוה יותר להישרדות ללא-אירועים, כולל התקדמות אזורית-מקומית לפני ניתוח, לצד סיכון דומה להישרדות ללא-מחלה פולשנית, כך מדווחים חוקרים במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Oncology.

במסגרת מחקר KRISTINE נערכה השוואה בין טיפול ניאו-אדג’וונטי במשלב T-DM1+P אל מול TCH+P בנשים עם סרטן שד חיובי ל-HER2 (Human Epidermal Growth Factor Receptor 2), בשלב II–III. משלב T-DM1+P הוביל לשיעורים נמוכים יותר של תגובה פתולוגית מלאה (44.4% לעומת 55.7%, p=0.016), אך שיעור נמוך יותר של אירועים חריגים בדרגה 3 ומעלה ואירועים חריגים חמורים. כעת מדווחים החוקרים על התוצאות לאחר שלוש שנים.

החולים חולקו באקראי לטיפול ניאו-אדג’וונטי במשלב T-DM1+P או TCH+P כל שלושה שבועות, למשך שישה מחזורים. נשים שטופלו במשלב T-DM1+P המשיכו בטיפול אדג’וונטי זה ואלו שטופלו ב-TCH+P קיבלו טיפול אדג’וונטי במשלב Trastuzumab עם Pertuzumab. תוצאי הסיום המשניים כללו הישרדות ללא-אירועים, הישרדות כוללת, תוצאות לפי דיווח המטופלים והישרדות ללא מחלה פולשנית.

מבין הנשים שנכללו במחקר, 223 חולקו למשל T-DM1+P ו-221 חולקו למשלב TCH+P. חציון משך המעקב עמד על 37 חודשים.

הסיכון להישרדות ללא-אירועים היה גבוה יותר עם משלב T-DM1+P (יחס סיכון של 2.61), עם שיעור גבוה יותר של אירועי התקדמות אזורית-מקומית לפני ניתוח (6.7% לעומת 0%). הסיכון לאירוע הישרדות ללא-מחלה פולשנית לאחר-ניתוח היה דומה בין שתי הקבוצות.

החוקרים מדווחים כי זוהה קשר בין תגובה פתולוגית מלאה ובין סיכון מופחת לאירוע הישרדות ללא-מחלה פולשנית (יחס סיכון של 0.24) ללא תלות בקבוצת הטיפול.

בסיכומו של דבר, אירועים חריגים בדרגה 3 ומעלה (31.8% לעומת 67.7%) היו פחות נפוצים עם משלב T-DM1+P. במהלך טיפול אדג’וונטי, אירועים חריגים בדרגה 3 ומעלה (24.5% לעומת 9.9%) ואירועים חריגים שהובילו להפסקת הטיפול (18.4% לעומת 3.8%) היו נפוצים יותר עם משלב T-DM1+P. תוצאים לפי דיווח המטופלים נטו לטובת משלב T-DM1+P במהלך טיפול ניאו-אדג’וונטי והיו דומים לתוצאות Trastuzumab עם Pertuzumab במהלך טיפול אדג’וונטי.

J Clin Oncol. 2019;37(25):2206-2216

לידיעה במדסקייפ