ממחקר חדש עולה כי בעת קבלת ההחלטה בין טיפול שמרני לבין טיפול אגרסיבי בסרטן הערמונית במבוגרים, יש לקחת בחשבון כי מבוגרים הסובלים ממספר מצבי תחלואה נלווית משמעותית נמצאים בסיכון גבוה לתמותה מסיבות אחרות בתוך עשר שנים מהאבחון עם סרטן הערמונית. נראה כי אלו מהם הסובלים מסרטן הערמונית בסיכון נמוך לא עתידים להפיק תועלת משמעותית להשרדות מהטיפול האגרסיבי.
החוקרים ניסו להעריך את ההשפעה של גיל המטופלים, מחלות נלוות והסיכון בגידול על תמותה מסרטן הערמונית או מסיבות אחרות בגברים עם סרטן הערמונית בשלב מוקדם. המחקר, עוקבה פרוספקטיבית בקהילה כללה 3183 גברים עם סרטן הערמונית ללא גרורות בעת האבחנה.
בתחילת המחקר התבקשו המטופלים לדווח על מחלות נלוות (מתוך 12 מצבים נלווים שהוגדרו מראש) וכן נבחנו מאפייני הגידול, הטיפול הראשוני שניתן והתמותה הספציפית למחלה במשך 14 שנות מעקב.
החוקרים מצאו כי במשך 14 שנים מצטברות התמותה מסיבות אחרות היתה 24% בגברים ללא תחלואה נלווית, 33% בגברים עם תחלואה נלווית יחידה, 46% בגברים עם תחלואה נלווית כפולה ו-57% בגברים עם 3 מחלות או מצבים נלווים או יותר. בגברים שאובחנו בגיל 65 או מאוחר יותר, יחס סיכון המשנה (subhazard ratios) לתמותה מסיבות אחרות בגברים עם תחלואה נלווית אחת היה 1.2, (95% CI, 1.0 – 1.4) , עם שתי מחלות או מצבים נלווים הסיכון היה 1.7 (1.4 to 2.0) ועם תחלואה נלווית משולשת או יותר עמד הסיכון על 2.4 (2.0 to 2.8) בהשוואה למצב בו לא היתה תחלואה נלווית. בגברים בהם היתה תחלואה נלווית של 3 מחלות או מצבים או יותר שיעורי התמותה ל-10 שנים מסיבות אחרות עמדו על 26% בגברים בני 60 או צעירים יותר, 40% בגברים בני 61-74 ו-71% בגברים בני 75 או יותר בעת האבחנה. התמותה הספציפית לסרטן הערמונית היתה קטנה בגברים עם מחלה בסיכון נמוך (3%) או בינוני (7%) אך ניכרת בגברים שסבלו ממחלה בסיכון גבוה (18%) ללא השפעה של תחלואה נלווית (10-11% בכל אחת מהקבוצות).
כאמור, הדיווח על תחלואה נלווית היה עצמי, לדברי החוקרים מדובר במגבלת מחקר.
החוקרים מסכמים כי בגברים מבוגרים הסובלים ממספר מצבי תחלואה נלווית משמעותית נמצאים בסיכון גבוה לתמותה מסיבות אחרות בתוך עשר שנים מהאבחון עם סרטן הערמונית. הם ממליצים כי המידע הזה ישוקלל בעת קבלת ההחלטה לגבי סוג הטיפול בגידול, בבחירה בין טיפול שמרני או אגרסיבי בסרטן הערמונית בסיכון נמוך עד בינוני.
Ann Intern Med. 2013;158(10):709-717
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!