מאת ד”ר בן פודה שקד

ממטה-אנליזה חדשה אשר פורסמה בגיליון פברואר של ירחון Clinical Infectious Diseases עולה כי על פי מידע מוגבל ממחקרים קליניים, טיפול ארוך-טווח בתכשירים אנטיביוטיים מסוימים עשוי להיות יעיל במחלת קרוהן.

החוקרים מסבירים כי מחלת קרוהן עשויה להיות קשורה לפגיעה במערכת החיסון המולדת (Innate immunity), וכי מספר חיידקים הוכחו כמעורבים בהתפתחותה ובהתמשכותה. כתוצאה מכך, קיים עניין רב בשימוש בתכשירים אנטיבקטריאליים כחלק מהטיפול במחלה. לדברי החוקרים, טרם פורסמה סקירה ספרותית מסודרת בנושא, ולפיכך ביקשו בעבודתם זו לסקור את הספרות המקצועית בצורה סיסטמטית ולבצע מטה-אנליזה על מנת להעריך את הראיות ליעילותן של תרופות אנטימיקרוביאליות במחלת קרוהן.

לשם כך, ביצעו החוקרים סקירת ספרות מקיפה ללא הגבלת שפה בחיפוש אחר מחקרים קליניים אשר בוצעו בהקצאה אקראית ותוך השוואה לתרופת דמה, ובחנו את השימוש בתכשירים אנטיבקטריאליים לטווח-ארוך (שלושה חודשים לפחות) כחלק מהטיפול במחלת קרוהן. לצורך ניתוח הנתונים, נחלקו התכשירים האנטיביוטיים לארבע קבוצות: ניטרואימידזולים (לרבות Metronidazole ו-Ornidazole), תרופות נוגדות שחפת, מקרולידים ורימינופנאזינים (מהן Clofazimine הינה התרופה היחידה שבשימוש כיום). יעדי המחקר נקבעו כרמיסיה בחולים עם מחלה פעילה, והישנות (relapse) באלו עם מחלה שאינה פעילה. הניתוח בוצע על פי Intention-to-treat, כשהחולים אשר אבדו למעקב סווגו ככישלון טיפולי.

סקירת הספרות הראשונית העלתה 283 מחקרים, מהם 43 הוערכו בפרוטרוט. 27 מאלה נפסלו בסופו של דבר (על פי רוב מאחר ולא בוצעו בהקצאה אקראית), כך שנותרו 16 מחקרים מתאימים לניתוח הנתונים. מרבית המחקרים היו קטנים (עם מדגם חציוני של 48 חולים; טווח 14-213) וישנים באופן יחסי (השנה החציונית לפרסומם 1995; טווח 1982-2008). החוקרים מציינים כי 13 משטרים טיפוליים שונים נבדקו: שלושה מהם בחנו טיפול בתרופות נוגדות שחפת, שלושה בחנו טיפול בניטרואימידזולים, ארבעה ב-Clarithromycin וארבעה ב-Clofazimine. הם מוסיפים כי משך הטיפול החציוני עמד על 6 חודשים (טווח, בין 3 ל-24 חודשים).

החוקרים מצאו כי תרופות נוגדות שחפת לא הראו תועלת כלשהי (כך על פי שלושה מחקרים; סך של 107 חולים; OR, 0.58; 95% CI = 0.29-1.18). שלושת המחקרים שבחנו את הטיפול בניטרואימידזולים (עם סך של 206 חולים) הראו תועלת בטיפול במחלת הקרוהן (Combined OR, 3.54; 95% CI = 1.94-6.47). התרופה Clofazimine הראתה אף היא יעילות (OR, 2.86; 95% CI = 1.67-4.88), וזאת על פי ארבעה מחקרים, עם סך של 322 חולים.

החוקרים מוסיפים כי עבור חולים עם מחלת קרוהן פעילה, מספר החולים בהם היה צריך לטפל על מנת להפיק תועלת (number needed to treat) עמד על 3.4 (95% CI = 2.3-7.0) עבור נירואימידזולים, ו-4.2 (95% CI = 2.7-9.3) עבור Clofazimine. הערכים המקבילים עבור החולים עם מחלה שאינה פעילה היו 6.1 (95% CI = 5.0-9.7) ו-6.9 (95% CI = 5.4-12.0), בהתאמה. בנוסף, תוצאותיהם של ארבעה מחקרים אשר בחנו את הטיפול ב-Clarithromycin (עם סך של 287 חולים) היו הטרוגניות ביותר, עובדה אשר מנעה את הכללתם במטה-אנליזה בסופו של דבר. באשר לשימוש ב-Ciprofloxacin, אותר מחקר בודד אשר בחן את הטיפול בתרופה, ובעוד שתוצאותיו היו חיוביות, הרווח בר-סמך היה רחב ביותר (OR 11.3; 95% CI = 2.60-48.8). מחקר נוסף אשר בחנו את הטיפול ב-Rifaximin לא הראה עדות לתועלת.

החוקרים מסכמים כי על פי הראיות הקיימות, תרופות מקבוצת ה-Nitroimidazoles והתרופה Clofazimine עשויות להיות מועילות בטיפול במחלת קרוהן. עם זאת, הם מזהירים כי מהימנות התוצאות הינה מוגבלת בשל המספר הנמוך של המחקרים שנערכו בנושא, גודל המדגם הקטן במרביתם, והיעדר המידע המתודולוגי עבורם רבים מהמחקרים. הם מציינים כי יש צורך במחקרים נוספים על מנת להגדיר את מקומם של תכשירים אנטיבקטריאליים במחלת קרוהן, ומציעים כי אלו עשויים לכלול הן מחקרים פרגמטיים שנועדו להשוות אסטרטגיות טיפוליות, והן מחקרים קטנים יותר לשם הבהרת מנגנוני הפעולה של התרופות במחלה זו.

Clin Infect Dis 2010;50:473-80

לידיעה ב-NeLM