במאמר שפורסם בכתב העת Lancet במהלך חודש מאי מדווחים חוקרים כ על ממצאי מחקר חדש, מהם עולה כי ליתיום, מאבני הפינה לטיפול בהפרעה דו-קוטבית, מלווה בירידה בתפקוד הכלייתי, תת פעילות של בלוטת התריס והיפרקלצמיה.
מדובר בהערכה רטרוספקטיבית של נתונים מעבדתיים להערכת היארעות הפרעות בתפקוד הכליות, בלוטת התריס ופאראתירואיד בחולים בגילאי 18 שנים ומעלה, שהשלימו לפחות שתי בדיקות להערכת ריכוז קריאטינין, תירוטרופין, סידן, המוגלובין מסוכרר, או ליתיום, בתקופה שבין 1 באוקוטבר, 1982, ועד 31 במרץ, 2014, בהשוואה לביקורות שלא השלימו מדידות של ליתיום. החוקרים ערכו ניתוח הישרדותי וניתוח סטטיסטי להערכת יחס הסיכון לכל אירוע עם טיפול בליתיום, תוך התייחסות למספר משתנים, בהם גיל, מין וסוכרת.
מהתוצאות לאחר תקנון לגיל, מין וסוכרת עלה קשר בין נוכחות ליתיום בדם ובין סיכון מוגבר למחלת כליות כרונית בשלב שלוש (יחס סיכון של 1.93, p<0.0001), תת-פעילות של בלוטת התריס (2.31, p<0.0001) ועליה בריכוז סידן הכולל בדם (1.43, p<0.0001), אך ללא קשר עם פעילות-יתר של בלוטת התריס (1.22, p=0.1010) או עליה בריכוז הסידן המתוקן בדם (1.08, P=0.4602). בנשים תועד סיכון מוגבר להתפתחות הפרעות בתפקוד הכלייתי ובתפקוד בלוטת התריס, בהשוואה לגברים, כאשר בנשים צעירות יותר תועד סיכון גבוה יותר בהשוואה לנשים מבוגרות.
אירועים חריגים תועדו בשלב מוקדם במהלך הטיפול. ריכוז ליתיום מעל החציון לווה בסיכון מוגבר לאירועים חריגים.
החוקרים מסכמים וכותבים כי הטיפול בליתיום מלווה בירידה בתפקוד הכלייתי, תת-פעילות של בלוטת התריס והיפרקלצמיה. בנשים מתחת לגיל 60 שנים ואלו עם ריכוזי ליתיום גבוהים מהחציון תועד הסיכון הגבוה ביותר. מאחר וליתיום עדיין מהווה אפשרות טיפול בהפרעה דו-קוטבית, יש להשלים בתחילת הטיפול בדיקות להערכת תפקודי כליות, תפקודי תריס ופאראתירואיד ולהקפיד על מעקב סדיר וארוך טווח.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!