מאת ד”ר נגה ליפשיץ

ב-24 באוגוסט 2010 פורסמו ב-BMJ שני מחקרים שבחנו את הקשר בין מיגרנה ובין הסיכון לתמותה קרדיווסקולארית ותמותה מכל הסיבות, ואת הקשר בין מיגרנה והסיכון לשבץ דימומי.

המחקר הראשון נערך לבדיקת הקשר בין מיגרנה בגיל הביניים ובין הסיכון לתמותה קרדיווסקולארית, תמותה מסיבות אחרות, ותמותה מכל הסיבות. המחקר כלל 18,725 משתתפים שנולדו בשנים 1907-1935, ולקחו חלק במחקר ה- Reykjavik Study שנערך בשנים 1967-1991. החוקרים בדקו נתונים ממדידות קליניות ושאלונים שמילאו המשתתפים בעת שהיו בגיל 53 שנים בממוצע (טווח 33-81 שנים), וסיווגו את כאבי הראש למיגרנה ללא אאורה, מיגרנה עם אאורה, וכאב ראש שאינו מיגרנה.

החוקרים מדווחים כי לאחר חציון מעקב של 25.9 שנים התרחשו 10,358 מקרי מוות, מהם 4,323 מקרי מוות מסיבה קרדיווסקולארית ו-6,035 מקרי תמותה מסיבות אחרות. מתוצאות המחקר עולה כי למשתתפים שסבלו ממיגרנה עם אאורה נמצא סיכון מוגבר לתמותה מכל הסיבות (HR 1.21, 95% CI 1.12-1.3) ולתמותה קרדיווסקולארית (HR 1.27, 95% CI 1.13-1.43), לעומת משתתפים שלא סבלו כלל מכאבי ראש. החוקרים מציינים כי במשתתפים שסבלו ממיגרנה ללא אאורה ומכאב ראש שאינו מיגרנה לא נצפה סיכון זה.

במחקר נמצא קשר בין מיגרנה עם אאורה ובין סיכון מוגבר לתמותה ממחלת לב כלילית (HR 1.28, 95% CI 1.11-1.49) ושבץ (HR 1.4, 95% CI 1.1-1.78). החוקרים מוסיפים כי לנשים שסבלו ממיגרנה עם אאורה נמצא סיכון מוגבר לתמותה מסיבה לא-קרדיווסקולארית (HR 1.19, 95% CI 1.06-1.35).

לאור התוצאות מסכמים החוקרים כי נמצא קשר בין מיגרנה עם אאורה ובין סיכון מוגבר לתמותה, ללא קשר לגורמי הסיכון הקרדיווסקולאריים הקלאסיים. עם זאת, החוקרים מציינים כי הסיכון המוחלט לתמותה הוא נמוך, ולכן ממליצים לשים את הדגש על צמצום גורמי הסיכון הקרדיווסקולאריים המוכרים, דוגמת יתר לחץ דם, עישון ורמות השומנים הדם.

במחקר השני שפורסם בדקו החוקרים את הקשר בין מיגרנה ובין הסיכון לשבץ דימומי. החוקרים בדקו נתונים על 27,860 נשים ממחקר ה- Womens Health Study. המשתתפות היו בנות 45 שנים ומעלה בעת ההצטרפות, וללא היסטוריה של שבץ או מחלה אחרת. הן נשאלו האם הן סובלות ממיגרנה והאם היא מלווה באאורה, וכן נבדקו ערכי השומנים בדם של המשתתפות. יעד המחקר העיקרי היה הזמן עד להופעת שבץ דימומי ראשון ותת-סוגים של שבץ דימומי.

החוקרים מדווחים כי 5,130 נשים (18%) סיפרו על היסטוריה של מיגרנה, 3,612 נשים סבלו ממיגרנה בשנה החולפת (שהוגדרה כמיגרנה פעילה), ו-1,435 נשים דיווחו על מיגרנה עם אאורה. לאחר מעקב בן 13.6 שנים בממוצע התרחשו 85 מקרי שבץ דימומי.

מתוצאות המחקר עולה כי לא נמצא קשר מובהק בין היסטוריה של מיגרנה ובין סיכון מוגבר לשבץ דימומי, לעומת נשים ללא היסטוריה של מיגרנה (HR 0.98, 95% CI 0.56-1.71, p=0.93). עם זאת, לנשים עם מיגרנה פעילה ואאורה נמצא סיכון מוגבר לשבץ דימומי (HR 2.25, 95% CI 1.11-4.54, p=0.024).

החוקרים מציינים כי לאחר תקנון לגיל נמצא סיכון גבוה  יותר לדימום תוך-מוחי (HR 2.78, 95% CI 1.09-7.07, p=0.032) ולאירועים פטאליים (HR 3.56, 95% CI 1.23-10.31, p=0.02). לדבריהם, ניתן לייחס למיגרנה עם אאורה 4 מקרי שבץ דימומי לכל 10,000 נשים בשנה.

לאור התוצאות כותבים החוקרים כי נמצא קשר בין מיגרנה עם אאורה ובין סיכון מוגבר לשבץ דימומי. הם מסבירים כי בעבודות קודמות נמצא קשר בין מיגרנה עם אאורה ובין סיכון מוגבר לשבץ איסכמי, וייתכן שמיגרנה עם אאורה קשורה גם לסיכון מוגבר לאירועים איסכמיים אחרים. עם זאת, הם מדגישים כי דרושים מחקרים נוספים על מנת לתקף את ממצאי המחקר, בייחוד לאור המספר הנמוך יחסית של מקרי השבץ הדימומי שהתרחשו במחקר.

BMJ 2010; 341:c3966

BMJ 2010; 341:c3659

לידיעה ב-NeLM