ממחקר חדש שפורסם בגליון 11 באוקטובר של Journal of the American Medical Association, עולה כי חולי פסוריאזיס, בעיקר אלו הסובלים מהמקרים הקשים של המחלה, מצויים בסיכון מוגבר באופן משמעותי לאוטם לבבי, בלא תלות בגורמי סיכון קרדיווסקולרים אחרים.

הסיכון היחסי היה הגבוה ביותר בחולים צעירים, ונראה כי ככל שהתקדמו בגיל, חלה ירידה בסיכון עד שהגיעו לשנות השבעים לחייהם. החוקרים בחנו את הרשומות הרפואיות של 130,976 חולי פסוריאזיס, ו-556,995 ביקורות ללא פסוריאזיס. עבור כל חולה פסוריאזיס, התאימו החוקרים 5 ביקורות. 3837 מבין החולים, קיבלו טיפול סיסטמי לפסוריאזיס, ולכן נכנסו לסיווג של “מחלה קשה”.

הסיכון לסוכרת, דיסליפידמיה ויל”ד היה גבוה יותר באופן משמעותי בקרב חולי פסוריאזיס. כמו כן, פסוריאזיס היה שכיח יותר בקרב גברים ומעשנים. שכיחות אוטם לבבי במהלך המעקב היתה גבוהה יותר באופן משמעותי, בהשוואה לביקורות, בלא תלות בגורמי סיכון קרדיווסקולרים, והיתה הגבוהה ביותר בקרב חולים עם מחלה קשה.

נתוני BMI היו זמינים עבור 60% מהמשתתפים בלבד. אולם, בניתוח נפרד של התוצאות, הסיכון לאוטם לבבי היה דומה לזה של כלל אוכלוסיית החולים, בין אם מדדי BMI היו זמינים או לאו.

לדברי החוקרים, זהו המחקר הראשון שמצא קשר בלתי-תלוי בין הסיכון לאוטם לבבי ופסוריאזיס. הקשר עם הסיכון לאוטם לבבי לא נבחן דיו, בניגוד למשל למחלות כמו Rheumatoid Arthritis, לה מנגנון אימונולוגי דומה.

החוקרים מאמינים כי ממצאי המחקר מהווים תזכורת לרופאים המטפלים בחולי פסוריאזיס, לכך שעליהם לסקור את החולים לזיהוי גורמי סיכון קרדיווסקולרים. דרמטולוגים עשויים להיות הרופאים היחידים עימם יבואו חולי פסוריאזיס במגע, במשך שנים, ועל כן, על רופאי העור לקחת על עצמם לבצע בדיקות לחץ דם, ולעיתים לבדוק את רמות הסוכר והכולסטרול, ולעודד את החולים לבקר אצל רופא ראשוני.

עירנות מסוג זה חשובה בעיקר בחולים צעירים. למרות שהסיכונים היחסיים גבוהים יותר בחולים בשנות השלושים, הסיכון האבסולוטי הוא יחסית נמוך בקבוצת גיל זו. אבל, זו בדיוק התקופה בה הסיכון גדל, וזהו זמן טוב לערוך שיחה עם החולים ולערוך סקירות לזיהוי גורמי הסיכון, ואורח החיים, באופן קונסיסטנטי.

לידיעה במדסקייפ