חשיפה של עד שנתיים לזיהום אויר, בעיקר לפיח, עלול להגביר את הסיכון למוות עבור מטופלים עם אי-ספיקת לב, מחלת ריאה חסימתית כרונית (COPD), סוכרת או ליקוים דלקתיים כגון דלקת פרקים שגרונית.

כך עולה ממחקר ראשון מסוגו, שעקב אחר מטופלים במחלות ספציפיות אלה, ששוחררו בחיים לאחר אשפוז ממושך בבית חולים.

בעוד שמחקרים קודמים מצאו שחשיפה ארוכת טווח לזיהום אויר קשורה לעליה בתמותה, במחקר הנוכחי נצפה שכל השפעה מתרחשת תוך השנתיים הראשונות לחשיפה.

הכוונה היא שאם היה ביכולתנו כעת (ולא בעוד 20 שנה) לטהר את האוויר, היינו רואים שיפור מיידי בסיכון לתמותה.

עבור מחקר זה, כפי שהוצג בכנס העולמי של איגוד בית החזה האמריקני, החוקרים השתמשו בנתונים רפואיים של תיקי שחרור מאשפוז מ- 34 ערים בארה”ב כדי לבדוק האם תת-חלקיקים באוויר היו קשורים להישרדות.

מעקב אחר המטופלים, שהיו מאושפזים בין 1985 ל- 1999, נערך במשך 15 שנים.

באופן ספציפי, בדקו החוקרים חלקיקים הקטנים מ- 10 מיקרון בקוטר אווירודינאמי (PM10) או כשביעית מרוחבו של שיער אדם, שיכול בקלות להיכנס לתוך קנה הנשימה.

נמצא שכל עלייה ב- 10 µg/m2 של PM10 תוך שנתיים הגבירה את הסיכון למוות ב- 32% בחולי סוכרת, ב- 28% עבור חולי COPD, ב- 27% במטופלי אי-ספיקת לב גדשתית וב- 22% עבור אנשים עם תופעות דלקתיות כגון דלקת פרקים שגרונית או זאבת.

בסה”כ, כמה מאות אלפים של אנשים מתים מידי שנה בארה”ב עקב זיהום אויר.

המחקר מצמצם את הטווח ומוכיח שגם מס’ שנים של חשיפה יכולות לגרום לשינוי.

אז מה ניתן לעשות בנידון? דרך אחת להקטנת כמות החלקיקים היא לשים מברשות קרצוף על תחנות כוח לייצור פחם.

בנוסף, יש לדרוש הוספת זרזים למנועי דיזל (בלונדון, למשל, התאימו מחדש את כל האוטובוסים עם זרזים שכאלה).

לסיכום, ראוי לציין שהטכנולוגיה קיימת אך לא עושים עימה מספיק.

במספר מועט של שנים, ניתן לחסוך הרבה, הרבה חיים.

לדיווח במדסקייפ