מחקר שפורסם ב-The Lancet Rheumatology הראה כי הפחתה במינון קורטיקוסטרואידים או בטיפול מדכא חיסון בחולים עם לופוס יציב הייתה קשורה לעודף התלקחויות. לפי עורכי המחקר, ממצאי המחקר מצביעים על כך שיש לשקול בזהירות הפחתה של מינון התרופה, תוך שקלול הסיכונים והיתרונות, וכי הזמן המתאים ביותר לביצועה הוא בעת הגעה לרמיסיה מלאה (קלינית וסרולוגית) ומחלה יציבה במשך 6 חודשים לפחות.
יעדי הטיפול בזאבת אדמנתית מערכתית (SLE) כוללים הגעה למצב פעילות מחלה נמוך (LLDAS), להפוגה ולהפוגה מלאה. טרם פרסום המחקר, לא היה ברור אם ניתן להפחית את מינון הטיפול לאחר הגעה ליעדים אלו והאם ההפחתה בטוחה יותר בחולים בהפוגה מלאה בהשוואה ל-LLDAS.
המחקר הראה כי הפחתה, בהשוואה להמשך הטיפול באותו מינון, הייתה קשורה בבירור לסיכויים גבוהים יותר להתלקחות בביקור הבא (11.4% לקבוצת המשך המינון הקיים לעומת 17.0% בקבוצת ההפחתה; P = .0005). מעבר לכך, ההתלקחויות בקרב חולים שהפחיתו את המינון כללו גם מעט יותר התלקחויות קשות (21.5% מההתלקחויות לעומת 19.7%).
המחקר גם הראה כי רמת ההפוגה בזמן הפחתת המינון הייתה חשובה. מתוך 2,095 ניסיונות הפחתה מתמשכים, 860 (41.1%) בוצעו בהגעה ל-LLDAS, כ-596 (28.4%) ניסיונות היו בהפוגה ו-639 (30.5%) היו בהפוגה מלאה. הפחתה במהלך מצב של LLDAS או של הפוגה, בהשוואה להפוגה מלאה, הייתה קשורה לסבירות גבוהה יותר להתלקחות במשך תקופת מעקב של עד שנה אחת (LLDAS: P = .029; והפוגה: P = .013). כמו כן, LLDAS מתמשך, הפוגה או הפוגה מוחלטת במשך 6 חודשים לפחות לפני מועד ההפחתה היו קשורים לסיכויים נמוכים יותר להתלקחות בביקור הבא ולהתלקחויות בעוד שנה, וזמן ארוך יותר להתלקחות.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!