מחקר רטרוספקטיבי חדש מ-JACC שסקר ילדים עם סינדרום QT מוארך גנטי (LQTS) מדווח כי בקרב באלה הנענים לטיפול תרופתי נראה שאין מקום להימנעות מוחלטת מפעילות גופנית וספורטיבית.
למעשה, ע”פ הסקירה, מבין 103 מטופלים שהשתתפו בפעילות ספורטיבית בשעות הפנאי או ספורט תחרותי, כל אלה שטופלו בחסמי בטא (נדולול נרשם ל-97 משתתפים), לא היו כל דיווחים על אירועים קרדיאליים ומקרי מוות לאורך 7 שנות מעקב.
החוקרים מציינים כי ההנחיות האחרונות שפורסמו ב-2005 קראו להגבלה חלקית או מוחלטת של פעילות ספורטיבית בסיווג 1A , פעילויות בעצימות סטטית/דינמית נמוכה, במידה והמטופל עבר דום לב או אירוע סינקופי או שאורך אינטרוול ה-QT שלו גבולי.
המחקר סקר כאמור 77 משתתפים שנטלו חלק בפעילות ספורטיבית חובבנית לאורך 7.3 שנים בממוצע. 26 אנשים נוספים השתתפו בפעילות ספורטיבית תחרותית והיו מעקב לאורך 6.9 שנים בממוצע. (בעיקר כדורסל, בייסבול, כדורגל הוקי והליכה) . מרבית המשתתפים הללו אובחנו במסגרת סקירה משפחתית, ורק 11 לאחר אירוע סינקופה.
החוקרים מציינים שההנחיות להגבלת פעילות היו מוצדקות בזמן שניתנו, אך כיוון שכיום מרבית המטופלים מאובחנים עם LQTS מוקדם יותר ולפני שעברו אירוע סימפטומטי כלשהו. בנוסף, מרבית המאובחנים כיום מטופלים עם בטא בלוקר מסוג נדולול, שלו יש יעילות מוגברת ספציפית בקבוצה זו. החוקרים מציינים שהמוטציות השכיחות ביותר הגורמות ל-LQTS הם גירסאות של KCNQ1 ו-KCNH2 .
מבין 755 המטופלים שהיו במעקב, אף מטופל לא הראה סימפטומים של LQTS בזמן פעילות ספורטיבית. שני מטופלים קיבלו שוק (שהיה תקין ומוצדק) ממכשיר ה-ICD שלהם, אך מקרי השוק לא היו קשורים לפעילות הספורטיבית.
לדעת החוקרים, במקרה של מטופל עם היענות טובה לטיפול התרופתי (נדולול) והימנעות משימוש בתרופות העלולות להשפיע על אורך ה-QT , יש מקום לדון בסוגיית הפעילות הספורטיבית, בהתאם לחשיבותה אצל המטופל, גופנית ונפשית.
JACCElectrophysiol2015; 1:62-70.Abstract
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!