שיעורי ההישרדות של חולים בארה”ב עם מומי לב מולדים השתפרה, כך עולה מהמחקר מבוסס האוכלוסייה הגדול ביותר להערכת התמותה במבוגרים שנולדו עם מומי לב מולדים.
החוקרים מסבירים כי 85% מהיילודים עם מום לב מולד שורדים כיום בטווח הארוך, אך אין מידע רב בנוגע למצב במבוגרים, ומרבית המחקרים בנושא היו מוגבלים למרכז יחיד, מדינות מסוימות, או התבססו על נתונים ארציים. דרושים נתונים ארוכי-טווח בנוגע לתוצאות המאוחרות בכדי לסייע למומחים למחלות לב מולדות, המטפלים בחולים אלו.
במטרה לבחון את מגמות התמותה ברמת האוכלוסייה והסיבות לתמותה בקרב חולים עם מומי לב מולדים, החוקרים סקרו את הנתונים מ-Centers for Disease Control Multiple Cause-of-Death, בין השנים 1979-2005.
כאשר החוקרים ניתחו את הנתונים במבוגרים בנפרד, תועדה ירידה בשיעורי התמותה עקב מספר מומים מולדים, כולל VSD (Ventricular Septal Defect) (60%), PDA (Patent Ductus Arteriosus) (87%), קוארקטציה של האאורטה (75%) ואנומליה ע”י אבשטיין (55%).
הערכת שיעורי התמותה בחולים בכל הגילאים הדגימה ירידה גדולה יותר בתמותה עקב טטרולוגיה ע”ש פאלוט (50%) וטרנספוזיציה של כלי הדם הגדולים (71%), בהשוואה לתוצאות כאשר הניתוח כלל מבוגרים בלבד, עדות לכך שעיקר השיפור בהישרדות בחולים עם מומים אלו אירע בילדים.
בחולים עם מומים כחלוניים, הסיבה העיקרית לתמותה הייתה הפרעת קצב, ולאחריה אי-ספיקת לב. שיעורי התמותה עקב הפרעות קצב ירדו במהלך תקופת המחקר, בעוד ששיעורי התמותה עקב אי-ספיקת לב עלו.
הפרעת קצב הייתה הסיבה המובילה לתמותה בחולים עם נגעים לא-כחלוניים בין 1979-1990. לאחר 1990, אוטם לבבי הפך לגורם המוביל לתמותה עקב נגעים לא-כחלוניים; בעבר הוא היה הגורם השני בשכיחותו לתמותה.
הירידה בתמותה עקב הפרעת קצב עשויה לנבוע מירידה בשימוש בתרופות פרו-אריתמיות, ושימוש נרחב יותר בחסמי ביתא ודפיברילטורים.
העובדה שאוטם לבבי החליף את הפרעות קצב כסיבה המובילה לתמותה בחולים עם נגעים לא-כחלוניים, מעידה על כך שחולים אלו חיים זמן רב יותר, עם דגש על הצורך באמצעים מניעתיים באוכלוסיה זו.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!