למרות שהסיכון לתמותה עקב דימום מג’ורי לאחר תרומבואמבוליזם ורידי על-רקע ממאירות אינו גבוה, בקרב קשישים הסיכון גבוה יותר משמעותית מהסיכון לתמותה עקב הישנות תרומבואמבוליזם ורידי, סוגיה המעלה שאלות בכל הנוגע לטיפול בנוגדי-קרישה בחולים מסוימים.

לדברי החוקרים, הטיפול בנוגדי-קרישה בחולי סרטן בגילאי 65 ומעלה עם תרומבוזיס מוביל לעליה של לפחות פי תשע בסיכון לתמותה במקרה של דימום מג’ורי, בהשוואה להישנות תרומבואמבוליזם ורידי.

החוקרים השלימו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי באונטריו, קנדה, שכלל 6,967 אירועי תרומבואמבוליזם ורידי בקרב חולי סרטן בגילאי 65 שנים ומעלה, בין השנים 2004-2014. כל החולים אובחנו עם תרומבואמבוליזם ורידי בתוך שישה חודשים מאבחנת ממאירות וקיבלו טיפול בנוגדי-דיכאון בתוך שבוע מאירוע הקרישיות. משטרי הטיפול כללו LMWH (60%), LMWH ולאחריו קומדין (15.3%), קומדין (22.1%) וקסרלטו (Rivaroxaban, 2.7%).

גיל המשתתפים הממוצע עמד על 75 שנים, 52% היו גברים.

אירועי דמם מג’ורי כללו דימום ממערכת העיכול העליונה והתחתונה ואירועי דמם תוך-גולגולתי.

לאחר שישה חודשי מעקב בעקבות אירוע תרומבואמבוליזם ורידי, החוקרים מצאו כי שיעור אירועי דמם מג’ורי היה נמוך יותר משמעותית, בהשוואה להישנות תרומבואמבוליזם ורידי (3% לעומת 17%). עם זאת, שיעורי התמותה בתוך שבע מאירוע תרומבואמבוליזם או אירוע דמם עמדו על 0.5% עם הישנות אירוע קרישיות יתר ו-11% עם דימום מג’ורי (יחס שיעורי תמותה בתוך שבוע של 21.8). מניתוח הנתונים עלה כי אין הבדלים משמעותיים בכל הנוגע לסוג נוגד הקרישה שניתן לחולים.

מתוך כנס ה-EHA

לידיעה במדסקייפ