שומן המצטבר בלבלב נחשב לאחד מגורמי הסיכון הפחות מוכרים לסוכרת ולתסמונת המטבולית, אבל מסתבר שאפשר לתקוף אותו ישירות דרך הצלחת. במסגרת מחקר בינלאומי חדש בהובלת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, נערך ניסוי שכלל כ-300 משתתפים שעברו סריקות MRI בטני מתקדמות לאורך 18 חודשים, ומצא כי דיאטה ים-תיכונית ירוקה (Green-MED) הובילה לירידה דרמטית של 14% בשומן שהצטבר בתוך הלבלב, לעומת ירידה זניחה של 0.8% בלבד בקבוצת ההנחיות התזונתיות הרגילות. באופן נקודתי, נמצא קשר ישיר בין כמות הצריכה לעוצמת פינוי השומן: משתתפים שצרכו יותר משלוש מנות מנקאי בשבוע, או יותר מ-5.5 מנות אגוזי מלך בשבוע, פינו משמעותית יותר שומן מהלבלב מאלו שצרכו פחות.

בשונה משומן בכבד או משומן בטני (ויסצרלי), לשומן הלבלבי אין עדיין סף קליני מוסכם, אך הצטברותו מייצרת רעילות שומנית (ליפוטוקסיות) מקומית שפוגעת בתפקוד האיבר. אחת מפריצות הדרך במחקר היא ההפרדה באמצעות הדמיית ה-MRI בין פינוי שומן לבלבי לבין שימור נפח הלבלב התפקודי. מבחינה קלינית מדובר בנתון קריטי, שכן בעוד שהשמנה מגדילה את הלבלב בשל חדירת שומן, ומחלת הסוכרת או תהליכי הזדקנות מקטינים אותו בשל מוות של תאי בטא, המחקר מצא כי התזונה הירוקה, בנוסף לפעילות גופנית סדירה, פינתה את השומן הרעיל מבלי להקטין את נפח הרקמה התפקודית, עובדה המעידה על שימור המבנה הבריא של האיבר. יתרה מכך, פינוי השומן מהלבלב הוביל לשיפור מובהק במדדי הסוכר ובתנגודת לאינסולין, גם לאחר נטרול סטטיסטי של הירידה בשומן התוך-בטני ובירידה במשקל. הנתון הזה מוכיח שלשומן הלבלבי יש השפעה ישירה וייחודית על מנגנון בקרת הסוכר, שאינה תלויה רק בירידה הכללית במשקל או בצמצום כרס.

המחקר גם שופך אור חדש על תפקידו של צמח המים מנקאי, ומציג מנגנון אנטומי ברור. מחקרים קודמים כבר הוכיחו שמנקאי תורם משמעותית לאיזון הסוכר בדם לאחר ארוחות, וכעת מתברר עוד מנגנון המסביר תופעה זו.  נמצא כי צריכה מוגברת של מנקאי , כמו גם אגוזי מלך מפגינה אפקט מובהק של מינון-תגובה, הנקשר ישירות לירידה גדולה יותר בשומן הלבלבי. מנגד, החוקרים זיהו כי צריכת פחמימות מזוקקות, כגון לחם, דגנים ופסטה, בלמה ועכבה באופן ברור את תהליך פינוי השומן מהאיבר.

מחקר זה נערך במסגרת ניסוי DIRECT-PLUS, שהוא אחד הניסויים הקליניים המבוקרים הארוכים והמעמיקים ביותר שנערכו אי פעם בתחום התזונה. הניסוי בוצע בקריה למחקר גרעיני בדימונה, בסביבת עבודה מבודדת שאפשרה בקרה צמודה ואספקת ארוחות צהריים מפוקחות, מה שהוביל לשיעור התמדה חסר תקדים של 89% לאחר 18 חודשים. כל המשתתפים קיבלו מינוי חינם לחדר כושר והחלו בפעילות גופנית סדירה. מחקר ה-DIRECT-PLUS כבר הראה בעבר שדיאטה ים תיכונית-ירוקה מצליחה לצמצם שומן בכבד ושומן בטני. הממצאים הנוכחיים סוגרים מעגל ומדגימים כיצד הרכב תזונתי איכותי יכול להגיע עד ללבלב, להגן עליו ולהפוך תהליכי תחלואה מטבולית.

פרופ’ איריס שי, החוקרת הראשית של המחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דקנית קיימות באונ’ רייכמן ופרופ’ נלווית בהרווארד, מציינת כי הלבלב הוא המנוע המרכזי של ויסות הסוכר בגופנו, וכשהוא מסתנן בשומן אקטופי (שומן המצטבר בתוך איברים ורקמות פנימיים שאינם מיועדים לאחסון שומן באופן טבעי ) נוצרת רעילות שומנית שמשבשת לחלוטין את פעילות תאי הבטא, מה שסולל את הדרך להתפתחות סוכרת סוג 2. לדבריה, החידוש הקליני בממצאים הוא ההוכחה ששומן לבלבי הוא מאגר דינמי והפיך לחלוטין, ובניגוד למחלות שבהן הלבלב מאבד מנפחו בשל מוות תאי, הוכח כאן כי ניתן ממש לשאוב את השומן הרעיל החוצה תוך שימור מלא של נפח הרקמה התפקודית. “זה הישג המדגיש את ייחודו של הלבלב כאיבר מטרה שהבראתו תורמת לאיזון הסוכר הרבה מעבר לירידה הכללית בשומן הבטני,” הוסיפה.

הדוקטורנט ליאב אלופר, מחבר המאמר הראשי, ציין כי המחקר ממחיש את העוצמה של רכיבי תזונה ספציפיים על האנטומיה הפנימית שלנו, ומדגיש כי נצפה במדויק אפקט של מינון-תגובה, שבו צריכה מוגברת של פוליפנולים ממקורות כמו מנקאי ואגוזי מלך הובילה לירידה דרמטית בשומן הלבלבי. “הנתונים הראו שצריכת פחמימות מזוקקות חסמה את תהליך פינוי השומן, והמסקנה היא שבנוסף לפעילות גופנית סדירה, הרכב התזונה הכולל נוכחות פוליפנולים והימנעות מפחמימות ריקות הוא הכלי המדויק ביותר לשנות את הרכב האיברים הפנימיים מעבר לספירת קלוריות גרידא,” הדגיש.

קבוצת המחקר כללה את: ליאב אלופר, ד”ר גל בן-אריה, ד”ר הילה זליכה, ד”ר גל צבן, ד”ר אהוד רינות, ד”ר אלון קפלן, ד”ר ענת יסקולקה מאיר, פרופ’ אילן שלף, עומר קמר, ד”ר דפנה פכטר, דנה תמר גולדברג, ד”ר הדר קליין ונועה אבשטיין קרמני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופ’ אוטה צ’גלרק, פרופ’ ברנד איזרמן, פרופ’ מתיאס בלהר ופרופ’ מייקל סטומוול מאוניברסיטת לייפציג. פרופ’ מאיר ג’יי סטמפפר ופרופ’ פרנק ב. הו מאוניברסיטת הרווארד ואת פרופ’ איריס שי.

המחקר מומן על ידי קרן המחקר הגרמנית (DFG), במסגרת מספרי מענקים 209933838 ו-20160181004 (SFB 1052; B11), שהוענקו לפרופ’ איריס שי ולפרופ’ מתיאס בלהר. תמיכה נוספת התקבלה במסגרת אסטרטגיית המצוינות של ה-DFG (EXC-3105/1, מספר מענק 533765739), שהוענקה לפרופ’ שי, לפרופ’ בלהר ולפרופ’ סטומוול.

המחקר וממצאיו פורסמו בכתב העת  American Journal of Clinical Nutrition