ממחקר אקראי ומבוקר עולה כי ניתוח עם ORIF (Open Reduction & Internal Fixation) בחולים עם שבר טיפוסי בעצם העקב אינו מביא לשיפור התוצאות בהשוואה לטיפול שמרני.
בהשוואה לטיפול שמרני, לטיפול ניתוחי לא הייתה עדיפות מבחינת התסמינים או התפקוד לאחר שנתיים בחולים עם שבר תוך-מפרקי טיפוסי עם תזוזה, של עצם העקב, והסיכון לסיבוכים היה גבוה יותר לאחר ניתוח.
במאמרם מסבירים החוקרים כי שבר עצם העקב הינו פציעה חמורה, הנובעת לעיתים קרובות מנפילות, ונפוץ במיוחד בעובדי כפיים. חולים רבים הופכים למוגבלים ואינם יכולים לשוב לעבודתם.
כעת בחנו החוקרים את התוצאות שנתיים לאחר הפציעה של 151 חולים עם שבר סגור, תוך-מפרקי, עם תזוזה, של עצם הקלקנאוס, שחולקו באקראי לטיפול ניתוחי בתוך שלושה שבועות מהפציעה (73 חולים) או לטיפול שמרני (78 חולים) ב-22 מרכזים שלישוניים בבריטניה.
החוקרים לא הצליחו לזהות הבדלים משמעותיים בתוצא העיקרי מדד Perr-Atkins להערכת כאב ותפקוד (סולם של 0-100, כאשר 100 הינו המדד הטוב ביותר האפשרי) שנתיים לאחר הפציעה. מדד Kerr-Atkins עמד על 69.8 נקודות, בממוצע, בקבוצת ההתערבות הניתוחית, ועל 65.7 נקודות, בממוצע, בקבוצת הטיפול השמרני.
יתרה מזאת, לא תוארה השפעה של הטיפול על תוצאים משניים סובייקטיביים ואובייקטיביים, עובדה המחזקת את הממצא העיקרי.
בנוסף, שיעור הסיבוכים היה הרבה יותר גבוה בקבוצת ההתערבות הניתוחית, עם שיעור זיהומים של 19%, ושיעור ניתוחים חוזרים להסרת ברגים ופלטות מזוהמות או כואבות שעמד על 11%. מדובר בסיבוכים חמורים ויקרים, אותם ניתן למנוע עם טיפול שמרני.
החוקרים מציינים כי החולים במחקר החלימו לאט, ללא תלות בגישת הטיפול, עם התייצבות במצבם לאחר כ-18 חודשים. לאחר שנתיים, מרביתם עדיין הושפעו מהפציעה. כ-85% שבו לעבודה, אם כי רובם עברו לעבודה פחות תובענית מבחינה גופנית, ללא הבדלים בין הקבוצות.
לסיכום, מהנתונים עולה כי אין הצדקה להמשיך ולבחור בהתערבות ניתוחית במקרים של שבר תוך-מפרקי סגור עם תזוזה בעצם העקב, בהעדר תזוזה משמעותית. החולים והמנתחים יכולים לבחור בגישה בטוחה יותר, בעלת תועלת דומה.
BMJ 2014
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!