במחקר חדש בנו החוקרים את ההשרדות בטווח הארוך ללא אירועים קרדיווסקולרים במטופלים שעברו כמה הליכים התערבותיים. מטרתם היתה לנתח את הממצאים במטופלים שסבלו מחלת לב כלילית (CAD) שעברו השתלת סטנט מתכתי ?עירום? (BMS) או שעברו השתלת סטנט וקיבלו גם פרדניזון דרך הפה, או השתלת סטנט מצופה תרופה (DES), לאחר ארבע שנים, כשהטיפול המשלים עבור כלל המטופלים היה דומה.  במחקר השתתפו 375 מטופלים ב-5 בתי חולים איטלקים, כולם ללא סוכרת, איסכמיים , ללא קונטרה אינדיקציות לטיפול כפול בנוגדי טסיות או לטיפול בקורטיקוסטראידים, כשהמחקר תוכנן כאקראי ומבוקר. יעד המחקר העיקרי שנבחן היה כאמור ההישרדות ללא אירועים של תמותה קרדיווסקולארית, אוטם שריר הלב, וחזרה של איסכמיה שנזקקה לרה וסקוליזציה בכלי הדם, לאחר שנה.

החוקרים מצאו שבקבוצה של ה-BMS נראו שיעורים נמוכים יותר של הגעה ליעד זה של הישרדות ללא אירועים : 80.8%, לעומת 88% בקבוצתה שקיבלה גם פרדינזון ו-88.8% בקבוצת ה-DES. ההבדלים היו מובהקים סטטיסטית . ניתוח ארוך טווח של יעד המחקר העיקרי בוצע עבור אותו  יעד מחקר שהוגדר מראש, ובוצע בחציון התקופה, לאחר  1447 יום. מטופלים שעברו BMS בלבד היו עם שיעורים נמוכים באופן מובהק של השרדות ללא אירועים קרדיווסקולריים (75.3%) בהשוואה לאלו שעברו MBS וטופלו עם פרדניזון (84.1%, עם HR של 0.447, כש- 95% CI: 0.250.80, P = 0.007) ולאלו שטופלו ב-DES (80.6% , עם HR  של 0.519,  כש –95% CI: 0.290.93,P = 0.03).

הקבוצה שטופלה בפרדניזון לא פיתחה תופעות קליניות חדשות הקשורות לטיפול; בקבוצה שטופלה עם סטנט מצופה תרופה המטופלים סבלו יותר מסטנט תרומבוזיס מאוחר מאוד, שהיווה גורם לאוטם ספונטני של שריר הלב. הצורך ברה וסקוליזציה בעורק המטרה  נותר נמוך בקבוצות שטופלו ב-DES או ב-BMS ופרדניזון (13.6% לקבוצה הראשונה ו-15.2% לקבוצת השניה), בהשוואה לקבוצה שטופלה רק עם BMS (23.2%).

החוקרים מסכמים כי הטיפול בפרדניזון בנוסף לסטנט בהשוואה לסטנט בלבד שמר על תועלת קלינית משמעותית לאורך 4 שנות המעקב. הטיפול בסטנט מצופה תרופה הראה עדיפות על BMS בלבד לאורך זמן, על אף שהיתרונות הללו עומעמו מעט לאחר 4 שנים בשל עלייה במקרים של סטנט תרומבוזיס מאוחר ורה-וסקוליזציה בקבוצת ה-DES .

לתקציר המחקר

Eur Heart J. 2013;34(23):1740-1748