מחקר, שבדק את הסיבוכים האורולוגיים בעקבות השתלת כליה, בשתי שיטות ניתוח שונות לחיבור השופכן לשלפוחית, מראה כי דיסקציה עדינה של השופכן ושימור השומן ואספקת הדם שלו הם פקטורים חשובים בהפחתת הסיבוכים.

מטרת המחקר הייתה להציג את הסיבוכים האורולוגיים של השתלות כליה, שבוצעו ב-14 השנים האחרונות במרכז רפואי יחיד.

המידע אודות 980 חולים, שעברו השתלת כליה בין אפריל 1991 לפברואר 2004 בבית החולים בו עבדו החוקרים, נסקר במחקר רטרוספקטיבי-פרוספקטיבי. הנתונים שנאספו התייחסו בעיקר לטכניקות ניתוחיות וסיבוכים אורולוגיים.

בקבוצה א’, שכללה 480 חולים, נעשה חיבור השופכן לשלפוחית בשיטת LichGregoir. בקבוצה ב’ שכללה את 500 החולים הנותרים, החוקרים ביצעו את חיבור השופכן מחוץ לשלפוחית, באמצעות שכבה בודדת של אנסטמוזה כאשר צינוריות הזנה קטנות שימשו כסטנט.

שיעור הסיבוכים האורולוגיים הכללי היה 2.8% (28 חולים), כולל: דלף (1.3%), היצרות (0.7%), חסימה (0.1%), נמק בשופכן הדיסטלי (0.4%), pelvocalyceal fistula (0.2%) והשתלה של השופכן בפריטוניאום (0.1%). סיבוכים אורולוגיים היו שכיחים יותר בצורה משמעותית בקבוצה א’ יחסית לקבוצה ב’. (3.3% לעומת 1.8% בהתאמה; 0.05>P).

לסיכום, שימור שכבת האדוונטיציה, השומן ואספקת הדם של השופכן באמצעות דיסקציה עדינה שלו במהלך הוצאת הכליה מהתורם, שופכנים קצרים וקיבוע של שכבת האדוונטיציה, שומן ואספקת הדם של השופכן לדופן השלפוחית, למניעת סיבוב או עיקול, הם פקטורים חשובים בהפחתת סיבוכים אורולוגיים. בנוסף, השיטה בה השתמשו החוקרים, התגלתה כיעילה גם בהפחתת ההיארעות של סיבוכים הקשורים לשופכן.