החולים חולקו באקראי לקבלת טנקטפלז במינון 0.25 מ״ג/ק״ג או טיפול סטנדרטי ללא תרומבוליזה סיסטמית. כל המשתתפים טופלו לפי הסטנדרט המקובל, כולל אפשרות לטיפול אנדווסקולרי.

התוצא העיקרי היה תוצאה תפקודית טובה לאחר 90 יום. תוצאים משניים כללו ניתוח סדרתי של מדד התפקוד, תמותה, ושיעור דימום תוך־מוחי סימפטומטי.

תוצאות המחקר הראו כי טיפול בטנקטפלז לא הביא לשיפור מובהק סטטיסטית בתוצאה התפקודית לאחר 90 יום בהשוואה לטיפול הסטנדרטי.

גם בניתוח סדרתי של התפקוד לא נמצא יתרון מובהק לקבוצת הטנקטפלז.

בניתוח תת־קבוצה שתוכנן מראש, בחולים שהועברו מבית חולים ללא יכולת צנתור למרכז עם אפשרות להתערבות אנדווסקולרית, נצפה אות לשיפור תפקודי, אך ממצא זה היה מוגבל ולא חד־משמעי.

שיעור הדימום התוך־מוחי הסימפטומטי היה גבוה יותר בקבוצת הטנקטפלז, אם כי ללא הבדל מובהק, והתמותה הייתה דומה בין הקבוצות.

מסקנת המחקר
בחלון זמן של עד 24 שעות מהופעת התסמינים, מתן טנקטפלז בחולים עם חסימת כלי דם גדול שנבחרו על סמך הדמיה לא הוכיח יתרון תפקודי ברור לעומת טיפול סטנדרטי. המחקר הופסק מוקדם, ולכן עוצמתו מוגבלת, ולא ניתן להסיק מסקנה חד־משמעית לגבי יעילות הטיפול בחלון זמן מאוחר זה.

למאמר

ד”ר דוד אוריון, מצנתר מוח, נוירולוג, מנהל מחלקת שבץ ומחלות נוירווסקולריות, המרכז הרפואי שיבא, תל־השומר