מחקר חדש מ-STROKE קובע כי מתן מרשם למניעה שניונית של שבץ תוך שבוע ממועד השיחרור מבית החולים לאחר אירוע השבץ מעלה את ההיענות לטיפול לאורך זמן.
החוקרים מציינים ברקע כי ההיענות לטיפול התרופתי חשובה לצורך השגת מניעה שניונית של שבץ. מטרתם הייתה להעריך את הקשר בין היענות קצרת טווח לטיפול כנגד יתר לחץ דם (יל”ד) ושומנים בדם לאחר אירוע שבץ איסכמי חדש, כגורם חיזוי להיענות למשך תקופה של שנה ושנתיים.
החוקרים ביצעו מחקר עוקבה לאורך 5 שנים שבו השתתפו 11 מוסדות שלקחו חלק ברשם הקנדי של השבץ, תוך יצירת קישור למאגר מידע מינהלי שכלל את תיקי המטופלים. מטופלים שאובחנו עם שבץ איסכמי אקוטי ושוחררו הבית נכללו במחקר. הערכת ההיענות לטיפול התרופתי הוערכה באמצעות מילוי מרשמים ביום השביעי לשיחרור, לאחר שנה ולאחר שנתיים.
החוקרים מדווחים כי בין 2003 ל-2008 אירעו 6,437 מקרי שבץ בקרב מטופלים אשר שוחררו מבית החולים לביתם, מהם 1,126 מילאו מירשם ליל”ד והורדת ליפידים בתוך 7 ימים מהשיחרור. נמצא שמטופלים שקיבלו מירשם בשיחרור נטו יותר לגלות היענות והתמדה בטיפול בתקופה של השבוע הראשון לשיחרור. ההיענות לאחר שנה נותרה גבוהה במטופלים אלה עבור טיפול ביל”ד (93.8% לעומת 87.7% , סיכוי יחסי של להיענות של פי 2.31 ברווח בר סמך של 1.69-3.16) , ולהורדת ליפידים (88% לעומת 81.6% , סיכוי יחסי של 1.77 בטווח 1.36-2.32) , ולשניהם (85.8% לעומת 79.9%, סיכוי יחסי 1.72, בטווח 1.32-2.25 ).
המימצאים היו דומים גם לאחר שנתיים: היענות לתרופות ליל”ד של 92.2% לעומת 87.7% , להורדת ליפידים 82.6% לעומת 79% , ולשניהם 81.1% לעומת 77%.
מסקנת החוקרים היא מתן מרשם לטיפול כמניעה שניונית (כנגד יל”ד וליפידים) בשיחרור מהאישפוז בשל שבץ איסכמי מגביר את ההיענות הן בשבוע הראשון של לאחר השיחרור והן לאחר תקופה של שנה ושנתיים . כמו כן ההיענות לטיפול לאחר השבוע הראשון מהווה גורם חיזוי מובהק להיענות ארוכת הטווח לאחר שנה ושנתיים.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!