מטופלים שעברו שבץ וסובלים מדיכאון נמצאים בסיכון גבוה יותר לתמותה מכל סיבה, כך לפי מחקר חדש שיוצג בפגישה השנתית של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה, שעתידה להתקיים במרץ השנה.

מטופלים שעברו שבץ לא תמיד עוברים סריקה שניונית לזיהוי של דיכאון, כך לפי החוקרים, המדגישים את חשיבות האבחון והטיפול בדיכאון. החוקרים בחנו מידע על 10,550 מטופלים בגילאים 25-74, במעקב ממוצע של 21 שנים (1971-1992). מבין המשתתפים, 73 סבלו משבץ ללא תסמיני דיכאון, 48 סבלו גם משבץ וגם מדיכאון, 8138 לא סבלו מאף אחד מהם, ו-2291 סבלו מדיכאון אך לא עברו שבץ.  החוקרים הגדירו דיכאון על פי ציון של 16 או יותר בסקאלת 20-item Center for Epidemiologic Studies Depression. תוצאות מן המחקר הותאמו למין ומוצא וכן למצב סוציואקונומי כמו רמות הכנסה, רמת ההשכלה והמצב המשפחתי.

החוקרים מצאו קשר חזק בין דיכאון לתמותה במטופלים עם שבץ: לפני התאמה, מטופלים עם שבץ ודיכאון היו בסיכון של פי 4 לתמותה מכל סיבה. לאחר התאמות לפקטורים שלעיל, הסיכון היה עודו גבוה מאוד ועמד על פי 3, בהשוואה לאלו שלא סבלו מאף אחד מהמצבים.

החוקרים מצאו כי אפילו אם השבץ התרחש שנים מספר לפני הבדיקה, עדיין היה קשר בין דיכאון לתמותה במטופלים הללו. לכן, לדבריהם, יש לתשאל את המטופל לגבי תסמיני דכאון בכל בדיקת מעקב. מספר שיטות פשוטות יחסית יכולות לעזור באבחון של דכאון במהלך ביקור במרפאת החוץ, כמו שאלון בריאות החולה 2 (PHQ2) שכולל 2 שאלות בלבד, ובמידה והתוצאות חיוביות, אפשר להמשיך לפי שאלון PHQ9, גם הוא קצר ומהיר לביצוע. 

החוקרים מעריכים כי מטופל אחד מבין כל שלושה סובל מדיכאון לאחר שחטף שבץ. מצבו הבריאותי של החולה (כמו נכויות שונות) עשוי להשפיע על מצבו הנפשי, בתלות באיזור במח שנפגע בשבץ, אך אין זה קשר מחייב. המכניזם שקושר דיכאון לתמותה במטופלים שעברו שבץ לא ברור לחלוטין, אך ככל הנראה מקורו בשילוב בין השפעה התנהגותית לבין מקור פיזיולוגי. לדברי החוקרים, כשהמטופל מדוכא, יש סיכוי גבוה יותר שלא יחפש מזור למחלתו,  יתמיד בנטילת בתרופות לאורך זמן או  ישמור על אורח חיים בריא. כל אלה תורמים לקשר החזק שמצאו החוקרים בין דיכאון לבין עליה בסיכון לתמותה במטופלים שעברו שבץ.

 לכתבה במדסקייפ