במאמר שפורסם בכתב העת Diabetes, Obesity and Metabolism מדווחים חוקרים מאירלנד על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי אין קשר בין היפוגליקמיה, בין אם על-פי תיעוד חיישן או לפי דיווח מטופל, ובין דיכאון, חרדה, מצוקה משנית לסוכרת, או חשש מהמחלה במבוגרים עם סוכרת מסוג 1 או סוכרת מסוג 2 תחת טיפול באינסולין.

החוקרים השלימו ניתוח פוסט-הוק של מחקר Hypo-METRICS במטרה לקבוע את הקשר בין חשיפה להיפוגליקמיה ובין דיכאון, חרדה, מצוקה משנית לסוכרת, או פחד מהמצב במבוגרים עם סוכרת.

מדגם המחקר כלל 232 מבוגרים עם סוכרת מסוג 1 (גיל חציוני של 49 שנים, 53% נשים) ו-310 מבוגרים עם סוכרת מסוג 2 תחת טיפול באינסולין (גיל חציוני של 63 שנים, 37.4% נשים). כל המשתתפים נשאו מד סוכר רציף למשך עשרה שבועות והמשיכו בניטור סוכר סטנדרטי.

היפוגליקמיה הוגדרה כזמן מתחת לערך סף של 70 מ”ג/ד”ל ומתחת ל-54 מ”ג/ד”ל, אירועי היפוגליקמיה שזוהו על-ידי חיישן הניטור הרציף באותם ספים, וכן אירועי היפוגליקמיה שדווחו על-ידי המטופלים עצמם.

היפוגליקמיה שזוהתה ע”י חיישן הוגדרה כרמות סוכר בחיישן מתחת לסף למשך למעלה מ-15 דקות והיפוגליקמיה על-פי דיווח אדם הוגדרה כאירוע תסמיני, אירוע שזוהה באמצעים טכנולוגיים וסך אירועים ששילבו את שני הסוגים.

המשתתפים השלימו שאלון בתחילת המחקר ולאחר עשרה שבועות: Patient Health Questionnaire להערכת דיכאון, Generalized Anxiety Disorder להערכת חרדה, שאלון Problem Areas in Diabetes להערכת מצוקה משנית לסוכרת וסקר Hypoglycemia Fear Survey-II להערכת חשש מהיפוגליקמיה.

מניתוח הנתונים המתוקן עולה כי לא זוהה קשר בין שלושת המדדים – זמן מתחת לסף, היפוגליקמיה שזוהתה ע”י חיישן או היפוגליקמיה שזוהתה ע”י אדם – ובין חרדה, דיכאון, מצוקה משנית לסוכרת, או פחד מהיפוגליקמיה.

החוקרים מסכמים וכותבים כי מהממצאים עולה כי הנטל הנפשי בחולי סוכרת אינו נובע מרמות הסוכר הנמוכות בדם. ההשפעה הפסיכולוגית של היפוגליקמיה עשויה להיות תלויה יותר בחוויה מאשר בתדירות האירועים. היפוגליקמיה תסמינית, בפרט כאשר מלווה במצוקה, עשויה להשפיע יותר על המצב הנפשי מאשר אירועים אסימפטומטיים או כאלו המזוהים באמצעים טכנולוגיים.

Diabetes, Obesity and Metabolism, June 30, 2026

לידיעה במדסקייפ