גורמים הקשורים בסיכוי נמוך יותר להשגת הפוגה במהלך השנה הראשונה לטיפול בדלקת מפרקים שגרונית שונים בין גברים ונשים, אך קשורים עם אורחות החיים בשני המקרים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו במהלך הכנס השנתי מטעם European League Congress of Rheumatology.
החוקרים בחנו את הנתונים אודות חולים שגויסו למדגם Canadian Early Arthritis Cohort בין השנים 2007-2016 ואספו מידע סוציו-דמוגרפי, משטרי הטיפול ששימשו תחילה וגורמים אחרים דוגמת אורחות חיים ודיווחי מטופלים על כאב, עייפות ומוגבלות.
מדגם המחקר כלל 1,628 חולים, 72% מהם היו נשים בגיל ממוצע של 55 שנים, עם משך תסמינים לאורך 6 חודשים. במרבית המשתתפים במחקר תועדה פעילות מחלה בינונית או גבוהה ומרבים קיבלו טיפול ראשוני בתכשירי DMARD (Disease Modifying Anti-Rheumatic Drugs), לרוב Methotrexate במינון של 20 מ”ג בשבוע.
מחלה פרסיסטנטית הוגדרה בנוכחות מדד פעילות מחלה של מעל 2.6 נקודות לאחר שנה אחת.
בקרב נשים, הגורם המשמעותי ביותר שנקשר עם כשלון השגת הפוגה היה השמנה (יחס סיכויים של 2.06), כאשר בגברים, הגורם הבולט ביותר היה עישון פעיל (יחס סיכויים של 3.45).
פרט להשמנה, החוקרים זיהו כי גורמים נוספים שניבאו כשלון השגת הפוגה במחלת המפרקים כללו רמת השכלה נמוכה (יחס סיכויים של 1.41), השתייכות לקבוצת מיעוטים (יחס סיכויים של 1.46), מחלות רקע (יחס סיכויים של 1.12) ועייפות (יחס סיכויים של 1.05) בנשים. מנגד, הטיפול ב-Methotrexate נקשר עם סיכוי גבוה יותר להשגת הפוגה (יחס סיכויים של 0.72).
בקרב גברים התמונה הייתה שונה לחלוטין וגורמים שנקשרו עם כשלון השגת הפוגה כללו גיל מתקדם (יחס סיכויים של 1.48), משך תסמינים (יחס סיכויים של 1.15) וכאב (יחס סיכויים של 1.11). גם בקרב גברים הטיפול ב-Methotrexate לווה בסיכוי גבוה יותר להשגת הפוגה (יחס סיכויים של 0.55).
החוקרים מציינים עוד כי הגורמים שניתן היה לחשוב כי מלווים בסיכויי הפוגה טובים יותר, התבררו ככאלו שאינם קשורים עם סיכויי ההפוגה, כולל סרולוגיה, טיפול בסטרואידים, נוכחות ארוזיות, מספר מפרקים נפוחים ומדדי מוגבלות.
החוקרים מדגישים כי הממצאים משכנעים ומייצגים מסר חדש וחשוב לריאומטולוגים ומטופלים.
מתוך כנס ה-EULAR
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!