בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid Arthritis) ניתן להפחית את מינון הטיפול במעכבי TNF, Adalimumab או Etanercept, מאחר והתוצאות אינן פחות טובות בהשוואה לטיפול סטנדרטי בכל הנוגע להתלקחויות המחלה, כך עולה מנתונים חדשים, שפורסמו בכתב העת BMJ.

החוקרים כותבים כי במרבית החולים ניתן להגדיל את מרווחי הזמן בין הטיפולים במעכבי TNF או להפסיק את הטיפול ללא הבדל בהתלקחויות או פעילות המחלה.

במסגרת המחקר חולקו באקראי 121 חולים לגישת הפחתת טיפול ו-59 חולים חולקו לטיפול סטנדרטי פרוטוקול סטנדרטי של טיפול ליעד שנועד לשמור על פעילות מחלה נמוכה.

הפחתת מינון בהתאם לפעילות המחלה כללה עליה הדרגתית במרווחים בין הטיפולים כל שלושה חודשים. לאחר 18 חודשים, החוקרים מצאו כי המינון המופחת של Adalimumab או Etanercept לא היה נחות בהשוואה לטיפול סטנדרטי. בשלב זה, שיעור ההתלקחויות המג’וריות עמד על 12% בקבוצת ההתערבות לעומת 10% בקבוצת הטיפול הסטנדרטי.

הטיפול במעכבי TNF הופסק בהצלחה ב-20% מהחולים והמרווחים בין הטיפולים הוגדלו בהצלחה ב-43%, אך ב-37% מהחולים לא ניתן היה להפחית את הטיפול.

התלקחויות קצרות-טווח היו נפוצות יותר בקבוצת ההתערבות (73% לעומת 27%), כמו גם התקדמות רדיוגרפית מינימאלית (32% לעומת 15%). עם זאת, מדדים שכללו איכות חיים והתקדמות רדיוגרפית רלבנטית לא היו שונים משמעותית.

החוקרים מסכמים וכותבים כי לא זוהו גורמים המנבאים הפחתה מוצלחת של מינון הטיפול או הפסקת הטיפול; עם זאת, הם מצאו כי ניתן לנסות הפחתת מינון טיפול בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית המסתדרים היטב תחת טיפול ב-Adalimumab או Etanercept.

BMJ 2015

לידיעה במדסקייפ