מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Journal of National Cancer Institute עולה כי מדד BMI (Body Mass Index) גבוהים יותר לפני אבחנת סרטן רירית הרחם מלווים בסיכון מוגבר לתמותה מכל-סיבה ותמותה ספציפית לממאירות, בעוד שפעילות גופנית מפחיתה את הסיכון הנ”ל.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מדדי BMI גבוהים יותר וחוסר פעילות גופנית נקשרו עם סיכון גבוה יותר להתפתחות סרטן רירית הרחם, אך ההשפעה על שיעורי ההישרדות של נשים ששרדו סרטן רירית הרחם.

בקרב הנשים שאובחנו עם סרטן רירית הרחם במחקר National Institute of Health-AARP Diet and Health Study, החוקרים בחנו את הקשר בין מדדי BMI לפני האבחנה (1,400 נשים) ופעילות גופנית (875 נשים) ובין שיעורי ההישרדות הכוללים ושיעורי התמותה הספציפיים למחלה לאחר חמש ועשר שנים.

מהתוצאות עולה כי בהשוואה לנשים עם מדד BMI בטווח של 18.5-25 ק”ג למ”ר, יחסי הסיכון לתמותה מכל-סיבה לאחר חמש שנים עמדו על 1.74 באלו עם BMI בטווח של 25-30 ק”ג למ”ר, 1.84 באלו עם BMI בטווח 30-35 ק”ג למ”ר ו-2.35 באלו עם BMI של 35 ק”ג למ”ר ומעלה (p<0.001). כמו כן, החוקרים זיהו קשר בין ערכי BMI גבוהים יותר ובין שיעורי תמותה גבוהים יותר עקב סרטן רירית הרחם, אך ללא עליה בשיעורי התמותה עקב מחלות לב וכלי דם.

הערכות יחסי הסיכון לתמותה מכל-סיבה ותמותה עקב סרטן רירית הרחם לאחר עשר שנים בהקשר של מדדי מסת הגוף היו דומים להערכות הסיכון לאחר חמש שנים, בעוד ששיעורי התמותה עקב מחלות לב וכלי דם לאחר עשר שנים הפכו מובהקים סטטיסטית (יחס סיכון של 4.08 בהשוואת קצוות קטגוריות BMI).

בנשים שהיו פעילות יותר גופנית שיעורי התמותה מכל-סיבה לאחר חמש שנים היו נמוכים יותר (יחס סיכון של 0.57 עם פעילות גופנית במשך של שבע שעות בשבוע ומעלה, בהשוואה לאלו שלא עסקו כלל בפעילות גופנית), אך הקשר נחלש לאחר תקנון למדד מסת הגוף (יחס סיכון של 0.64). לא זוהה קשר בין פעילות גופנית ובין שיעורי התמותה הספציפיים למחלה.

החוקרים קוראים לערוך מחקרים התערבותיים להערכת ההשפעות של גורמי סיכון הפיכים אלו על שיעורי התמותה של נשים אלו.

J Natl Cancer Inst. 2013;105(5):342-349.

לידיעה במדסקייפ