בהשוואה לטיפול כימו-קרינתי סטנדרטי, הוספת מנת דחף של קרינה מלווה בשיעורים גבוהים יותר של בקרת מחלה לאורך זמן, ללא העלאת רעילות, בחולים עם סרטן רקטום מתקדם-מקומית, כך עולה מנתונים חדשים שפורסמו בכתב העת International Journal of Radiation Oncology, Biology, Physics. לאחר תשע שנים, הטיפול המשולב לווה בשיפור משמעותי בהישרדות ללא מחלה והישרדות כוללת, אם כי לא תועד שיפור בשיעורי תגובה פתולוגית מלאה.

המחקר הפרוספקטיבי, אקראי, בשלב 2, נערך בסין וכלל 106 חולים עם אדנוקרצינומה של הרקטום בשלב II/III, אשר חולקו באקראי ביחס 1:1 לקבלת טיפול כימו-קרינתי סטנדרטי א(50 גריי ב-25 פרקציות לאגן עם טיפול פומי ב-Capecitabine) או טיפול כימו-קרינתי עם מנת דחף של קרינה (תוספת מנת קרינה של 56 גריי לגידול העיקרי/אזור מסורקטאלי ו-60 גריי לגרורות בקשריות לימפה לטרליות, במידה וקיימות).

ניתוח TME (או Total Mesorectal Excision) תוכנן ל-6-8 שבועות לאחר טיפול כימו-קרינתי בשני המדגמים, עם טיפול כימותרפי משלים בהתאם להחלטת הרופא המטפל.

התוצא העיקרי היה שיעורי תגובה פתולוגית מלאה; תוצאי סיום משניים כללו הישרדות ללא-מחלה, הישרדות כוללת, הישרדות ללא גרורות, בקרה מקומית, הישרדות ספציפית לממאירות ורעילות.

מניתוח הנתונים עלה כי הוספת מנת דחף של קרינה לוותה בשיפור משמעותי בשיעורי הישרדות ללא-מחלה לאחר 9 שנים, בהשוואה לטיפול כימו-קרינתי סטנדרטי (70.8% לעומת 47.4%; יחס סיכון של 0.46, p=0.013) ובשיעורי ההישרדות הכוללים לאחר 9 שנים (74.3% לעומת 48.9%; יחס סיכון של 0.43, p=0.008).

הוספת מנת הדחף לוותה בשיפור שיעורי הישרדות ללא-גרורות לאחר תשע שנים (70.8% לעומת 47.2%; יחס סיכון של 0.48, P=0.013) ושיעורי בקרה מקומית (87.1% לעומת 70.1%, יחס סיכון של 0.40, p=0.038).

למרות התועלת ההישרדותית, שיעורי תגובה פתולוגית מלאה היו דומים בין הקבוצות (15.2% לעומת 18.4%, p=0.695).

שיעורי רעילות אקוטית בדרגה 3 היו דומים בין הקבוצות (14.5% עם מנת דחף לעומת 19.6% עם טיפול סטנדרטי, p=0.488), כאשר תופעת הלוואי הנפוצה ביותר הייתה דלקת עורית משנית לקרינה.

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר תומכים בתועלת של הגברת מנת הקרינה בחולים עם סרטן רקטום מתקדם מקומית, בפרט בחולים שאינם מתאימים לטיפול כימותרפי.

Int J Radiation Oncology, Biology, Physics, July 2026

לידיעה במדסקייפ