מניתוח חדש של נתונים משני מחקרים קטנים להערכת גישה חדשה של תרומבקטומיה ישירה, ללא תרומבוליזה, בחולים עם אירוע מוחי על-רקע חסימת כלי דם גדול, עולה כי התוצאות היו דומות עם ובלי טיפול tPA (Tissue Plasminogen Activator), אך התוצאות רמזו גם לכך שישנן תתי-קבוצות בהן גישה אחת עשויה להיות עדיפה על השנייה.

ניתוח נתוני SHRINE (Systemic Thrombolytic Randomization in Endovascular Therapy) הוצג במהלך כנס ה-International Stroke Conference. כאשר המטרה כעת הייתה לאסוף נתונים ברמת המטופלים משניים מהמחקרים הללו SKIP מיפן ו-DEVT מסין אשר בוצעו בין השנים 2017-2020. שני המחקרים פורסמו מוקדם יותר השנה בכתב העת JAMA.

התוצאות העיקריות מהניתוח המשולב פספסו במעט את הדגמת העדר-נחיתות של תרומבקטומיה ישירה על-פני טיפול סטנדרטי שכלל טיפול מגשר עם תרומבוליזה. החוקרים מצאו כי הסף התחתון של יחס הסיכויים המתוקן לתוצא העיקרי פספס במעט את המובהקות הסטטיסטית ולכן לא יכלו לאשר את העדר-הנחיתות של תרומבקטומיה ישירה בניתוח זה. עם זאת, תועדה מגמה בולטת (p=0.06) ומרבית ההשוואות, אם לא כולן, נטו לטובת תרומבקטומיה ישירה.

הנתונים כללו 438 חולים, 221 מהם כללו טיפול מגשר עם tPA לפני תרומבקטומיה ו-217 עברו תרומבקטומיה ישירה, ללא תרומבוליזה.

התוצאות העידו על מגמות שנטו לטובת תרומבקטומיה ישירה בהערכת התוצא העיקרי (מדד Modified Rankin Score של 0-2 נקודות) לאחר 90 ימים, עם יחס סיכויים מתוקן של 1.27 (רווח בר-סמך 95% של 0.84-1.92). הבדל זה היה קרוב לסף התחתון של העדר נחיתות שעמד על 0.85.

תוצאים משניים היו די שטוחים, כאשר כל יחסי הסיכויים היו מעט מעל 1.0, לכן המגמה נטתה לטובת תרומבקטומיה ישירה, אך רחוקה ממובהקות סטטיסטית.

תוצאי הבטיחות הדגימו מגמה הנוטה לעליה באירועי דמם תוך-גולגולתי תסמיני בקבוצת טיפול תרומבוליזה (9.0% לעומת 6.5%), אך הבדל זה לא היה מובהק סטטיסטית (יחס סיכויים מתוקן של 0.77, רווח בר-סמך 95% של 0.37-1.61).

החוקרים זיהו הבדל מובהק סטטיסטית בכלל אירועי דמם תוך-גולגולתי (39.4% בקבוצת הטיפול ב-tPA לעומת 26.3% בקבוצת תרומבקטומיה ישירה; יחס סיכויים מתוקן של 0.54, p=0.03).

כצפוי, סיבוכים באתר הדיקור היו נפוצים יותר בקבוצת הטיפול בתרומבוליזה (4.1% לעומת 0.5%).

לא תועדו הבדלים בשיעורי ההישרדות לאחר 90 ימים, אשר היו גבוהים בשתי הקבוצות ונעו סביב 87%.

מהניתוח לפי תתי-קבוצות עלתה אינטראקציה משמעותית לפי זמן עד לטיפול, כאשר בחולים שטופלו מעבר לשלוש שעות תועדו תוצאות טובות יותר עם תרומבקטומיה ישירה (סיכוי גבוה כפליים למדדי mRS בטווח 0-2 לאחר 90 ימים, יחס סיכויים של 2.28) בהשוואה לאלו שטופלו מוקדם יותר בהם תועדו תוצאות טובות יותר עם טיפול מגשר (יחס סיכויים של 0.84).

עוד תועדו רמזים לאינטראקציה לפי האתר החסום, כאשר בחולים עם חסימה של עורק התרדמה הפנימי בחלקו התוך-גולגולתי תועדו תוצאות טובות יותר עם תרומבקטומיה ישירה (יחס סיכויים של 3.04), בהשוואה לאלו עם חסימה של עורק ה-MCA (יחס סיכויים של 1.05).

בנוסף, בקטגוריות חולים מסוימות תועדה מגמה של תוצאות טובות יותר לתרומבקטומיה ישירה, אך אלו לא היו מובהקים סטטיסטית. הקבוצות הללו כללו חולים עם מדד NIHSS של מעל 15 נקודות, חולים עם פרפור פרוזדורים וחולים עם טרשת עורקים תוך-גולגולתיים. החוקרים קוראים לעקוב אחר קבוצות אלו במחקרים נוספים בעתיד.

מתוך כנס ה-ISC

לידיעה במדסקייפ