מתוצאות מחקר מקרה-ביקורת חדש עולה כי אין הבדלים בשיעור התוצאות החיוביות לאחר חסימה חדה של עורק התרדמה הפנימי, כאשר החולים קיבלו טיפול תרומבוליטי תוך-ורידי עד 4.5 שעות מהופעת התסמינים, בהשוואה לטיפול אנדווסקולארי עד שש שעות לאחר התחלת התסמינים.

החוקרים מדווחים כי טיפול אנדווסקולארי לווה בשיעור גבוה יותר של דימומים תוך-גולגולתיים, אך העליה לא תורגמה לעליה בשיעורי התמותה. למעשה, שיעור זה נמוך יותר משמעותית בקרב חולים לאחר טיפול אנדווסקולארי, בהשוואה לחולים שטופלו ב-tPA. מספר החולים עם מוגבלות חמורה ומספר מקרי התמותה היו דומים בשתי הקבוצות.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרים להעריך את תוצאות טיפול תוך-עורקי, בין אם טיפול מכאני או tPA, בחולים עד שש שעות מהופעת תסמינים, בהשוואה לטיפול סיסטמי תוך-ורידי ב-tPA, שניתן בתוך 4.5 שעות מהופעת התסמינים.

קבוצת המקרים כללה חולים שקיבלו טיפול אנדווסקולארי באחד מ-37 אתרים לטיפול באירועים מוחיים בארצות הברית, אירופה (בעיקר איטליה) ואסיה, בין השנים 2010-2013. הביקורות נבחרו מסדרה של 418 חולים שקיבלו טיפול תוך-ורידי ב-tPA, התואמים בגיל, מין וחומרת אירועים מוחיים.

לפני הטיפול, חסימה של עורק התרדמה הפנימי אובחנה באמצעות אולטרה-סאונד של עורקי התרדמה, בדיקת CTA (Computed Tomography Angiography), MRA (Magnetic Resonance Angiography) או אנגיוגרפיה. הרופאים יכלו לבחור בטיפול תוך-ורידי או תוך-עורקי, בהתאם לתמונה הקלינית ו/או הדיווחים הנוירו-רדיולוגים.

התוצא העיקרי היה מוגבלות לאחר 90 ימים, שנקבעה לפי מדד mRS (Modified Rankin Score) וסיווג דיכוטומי של תוצאות חיוביות (מדד mRS של 0-2) או שליליות (מדד של 3-6). תוצאי בטיחות כללו תמותה לאחר 90 ימים, דימום תוך-גולגולתי מכל סוג, דימום תוך-גולגולתי פטאלי וסיבוכים אחרים.

בכל קבוצה נכללו 324 חולים; גורמי הסיכון היו דומים בשתי הקבוצות ומדד NIHSS (National Institute of Health Stroke Scale) עמד על 16, כך שהחולים סבלו מאירועים מוחיים חמורים.בכל החולים לאחר פרוצדורות תוך-עורקיות אושרה החסימה בעורק התרדמה באמצעות אנגוגרפיה, כאשר חולים שטופלו בעירוי תוך-ורידי של tPA אובחנו בעיקר באמצעות אולטרה-סאונד או CTA.

מהנתונים עולה כי למרות עליה אבסולוטית של 5% בתוצאות החיוביות עם טיפול תוך-עורקי, ההבדל בין שני הטיפולים לא היה מובהק סטטיסטית.

דימומים תוך-גולגולתיים מכל סוג ודימומים תוך-גולגולתיים פטאליים היו נפוצים יותר עם טיפול תוך-עורקי, בהשוואה לטיפול תוך-ורידי ב-tPA, אך שיעורי התמותה הכוללים היו נמוכים יותר. שיעור החולים עם מוגבלות חמורה או תמותה (מדד mRS של 5-6) היה דומה בשתי הקבוצות.

עם פרוצדורות מכאניות, לבד או בשילוב עם טיפול תרומבוליטי תוך-עורקי או תוך-ורידי, תועדו סיכויים גבוהים יותר לתוצאות חיוביות ושיעורי תמותה נמוכים יותר, עם שיעור מתקבל על הדעת של דימום תוך-גולגולתי ודימום פטאלי, בהשוואה לטיפול תוך-ורידי ב-tPA.

באשר לגורמים לתמותה, ההבדל המשמעותי היחיד בין הקבוצות נגע לבצקת ממארת שהייתה נפוצה יותר עם טיפול תוך-ורידי ב-tPA (9.0% לעומת 4.1%, p=0.01), והתמרה המורגית הייתה נפוצה יותר עם פרוצדורות תוך-עורקיות (5.8% לעומת 2.2%, p=0.01).

מתוך כנס ה­- International Stroke Conference

לידיעה במדסקייפ