ממחקר שכלל 22 משתתפים שלקחו חלק בריצת מרתון בקונטיקט עולה כי במרבית הרצים התפתח נזק כלייתי חד וזמני מיד לאחר המירוץ. במאמר שפורסם בכתב העת American Journal of Kidney Disease מדווחים החוקרים כי ריכוז קריאטינין בדם ורמות אלבומין בשתן עלו לאחר המרתון, כאשר בדיקות מיקרוסקופיות העידו על על נזק טובולארי אקוטי.
גילאי המשתתפים במחקר נעו בין 22-63 שנים (גיל ממוצע, 44 שנים). כל המשתתפים במחקר היו עם מדד מסת גוף של 18.5-24.9 ק”ג למטר בריבוע, ורצו בממוצע לפחות 20 ק”מ בשבוע במהלך שלוש השנים האחרונות. החוקרים לא כללו במחקר פציעות ריצה מג’וריות במהלך ארבעת החודשים האחרונים, משתתפים שלקחו חלק במרתון אחר בארבעת השבועות שקדמו למירוץ האמור וטיפול בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים ביומיים שלפני או ביום שלאחר הריצה.
במהלך המחקר נאספו דגימות 24 שעות לפני המרתון, מיד לאחריו ו-24 שעות מאוחר יותר. בנוסף לריכוז קריאטינין וקריאטין קינאז בדם ואלבומין בשתן, החוקרים בחנו מספר סמנים בשתן לנזק כלייתי (דוגמת IL-6 ו-IL-18) ותיקון (דוגמת YKL-40). הם גם בחנו סמן חדש בשתן בשם NGAL (Neutrophil Gelatinase Associated Lipocalin), שזוהה כסמן לנזק כלייתי חד.
ב-23% מהרצים במדגם תועדו רמות NGAL של 90 ננוגרם/מ”ל, רמה הקרובה לזו שמזוהה לרוב בחולים קריטיים, דוגמת חולים עם תסמונת הפטו-רנאלית או חולים מיד לאחר ניתוח לבבי. החוקרים משערים כי העליה בטמפרטורת הליבה, דלקת סיסטמית, התייבשות וירידה בזרימת דם לכליות עשויים לעמוד בבסיס הנזק הכלייתי החד ברצי מרתון.
החוקרים קוראים להשלים מחקרים נוספים לאישור ממצאי המחקר במדגמים גדולים יותר עם מעקב ממושך יותר אחר התפקוד הכלייתי.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!