במאמר שפורסם בכתב העת JAMA Internal Medicine במהלך חודש אפריל מדווחים חוקרים כי מנתונים חדשים עולה כי בחולים ששרדו מחלת הודג’קין היארעות מוגברת של מחלות לב וכלי דם כתוצאה מהטיפול שניתן כנגד הממאירות ההמטולוגית. החוקרים מהולנד עקבו אחר חולים ששרדו את הממאירות במשך למעלה מארבעים שנים וזיהו עליה של פי שש בסיכון למחלות לב וכלי דם, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי ידוע שבמטופלים ששרדו מחלת הודג’קין סיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם. עם זאת, לא היה ברור מהו פרק הזמן בו השורדים מצויים בסיכון מוגבר ואילו גורמי סיכון קיימים למחלות לב וכלי דם. כעת הם ביקשו לבחון את העליה היחסית והאבוסלוטית בסיכון עד ארבעים שנים לאחר טיפול במחלת הודג’קין, בהשוואה להיארעות מחלות לב וכלי דם באוכלוסיה הכללית ולזהות גורמי סיכון הקשורים בטיפול למחלות לב וכלי דם שונות.
מדובר במחקר עוקבה רטרוספקטיבי שכלל 2,524 חולים מהולנד, שאובחנו עם מחלת הודג’קין לפני גיל 51 שנים וטופלו בין 1 בינואר, 1965, ועד 31 בדצמבר, 1995, ושרדו לפחות חמש שנים לאחר האבחנה.
החוקרים אספו נתונים מהרשומות הרפואיות והרופאים המטפלים. אירועים קרדיווסקולאריים, כולל מחלת לב כלילית, מחלת מסתמים וקרדיומיופתיה ואי-ספיקת לב, דורגו בהתאם לקריטריוני ה-Common Terminology Criteria for Adverse Events.
לאחר חציון מעקב של 20 שנים, החוקרים זיהו 1,713 אירועים קרדיווסקולאריים ב-797 חולים. לאחר 35 שנים ומעלה, במטופלים עדיין תועדה עליה של פי 4-6 בשיעורי ההיארעות המתוקנים של מחלת לב כלילית או איפ-ספיקת לב, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית, מקביל לעליה של 857 באירועים ל-10,000 שנות-אדם. יחסי סיכון גבוהים יותר תוארו בחולים שטופלו לפני גיל 25 שנים, אך העליה האבסולוטית בסיכון תוארה גם בחולים שטופלו בגילאים מבוגרים יותר. במדגם זה, ההיארעות המצטברת במהלך ארבעים שנים של מחלות לב וכלי דם עמדה על 50%. 51% מהמשתתפים עם מחלת לב וכלי דם פיתחו מספר אירועים. בחולים שטופלו לפני גיל 25 שנים, ההיארעות המצטברת של מחלת לב כלילית, מחלת מסתמים ואי-ספיקת לב כאירוע ראשון בגיל 60 שנים ומעלה עמדה על 20%, 31% ו-11% , בהתאמה.
טיפול קרינתי למיצר הביא לעליה בסיכון למחלת לב כלילית (יחס סיכון של 2.7), מחלת מסתמים (יחס סיכון של 6.6) ואי-ספיקת לב (יחס סיכון של 2.7), וטיפול כימותרפי שכלל אנתרציקלינים הביא לעליה בסיכון למחלת מסתמים (יחס סיכון של 1.5) ואי-ספיקת לב (יחס סיכון של 3.0) כאירועים ראשונים, בהשוואה לחולים שלא קיבלו טיפול קרינתי למיצר או אנתרציקלינים, בהתאמה. הרושם היה כי למשלב קרינה למיצר, אנתרציקלינים ועישון הייתה השפעה אדטיבית.
החוקרים מסכמים וכותבים כי לאורך חייהם, מטופלים ששרדו מחלת הודג’קין כמתבגרים או מבוגרים מצויים בסיכון גבוה למחלות לב וכלי דם שונות. על רופאים להכיר את הסיכון המוגבר למחלות לב וכלי דם באוכלוסיה זו.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!